כפי שסופר בשנת 1988 לנכד איתי

[הסיפורים הוקלטו בשנת 1988 בדירתם של סבי וסבתי – פפי וממי, בקרית ים. ההקלטות המקוריות (בהונגרית) נמצאות פה: חלק ראשון, חלק שני]

[רק ב-2022 הבנו מדוע ממי לא היתה מעוניינת לספר על ילדותה. היתה לה ילדות קשה מאד, עוני מרוד ואב מתעלל. היא עבדה מגיל צעיר ופרנסה את המשפחה. היא לא היתה מעוניינת להזכר ולספר על כך.]

נולדתי ב-15.12.1908 בשם מרגיט אייזלר בבודפשט.
אימי היתה מריה גולדשמיט (Marja Goldsmidt) נולדה ב-1882. היו לה שלושה אחים. אביה היה מנו גולדשמיט (Mano Goldmidt). אמו היתה הנרייטה שושני (Susni).
אבי אייזלר יוסף, נולד בבודפשט ב-1872 ונפטר ב-1941. אביו אייזלר שמעון. הוא נולד בצ’כוסלובקיה.

[ז’וקה בת אדית, אחותה של ממי, בת הדודה של תומי ספרה לנו ביוני 2022 דברים שידעה על המשפחה: היו למרגיט 5 אחיות. הבכירה אלזה – ארז’בט, השניה אדית אמא של ז’וקה, ואליס שהיתה צעירה ב-18 שנים ממרגיט והלכה איתה למחנה בגרמניה. היו עוד שתי בנות שנפטרו כתוצאה מהרעלת עשן, אחת מהן שמה היה איבויה.]

אבי דבר איטלקית, גרמנית וכמובן הונגרית. במלחמת העולם הראשונה היה חייל. שימש רץ והעביר הודעות בין הכוחות.
אני זוכרת שבגיל ארבע חמש גרנו בפשט ברובע בסביבות העיר. היה לי דוד שאהב אותי מאד. גם הסבתא אהבה אותי. אהבנו מאד ללכת לקולנוע. כשרצינו ללכת, היינו מגיעים אל הסבתא שבדרך כלל בילתה במיטתה. היא אהבה סרטים וכשהיינו באות היתה קופצת מן המטה מתלבשת ולוקחת אותנו לקולנוע. היא דיברה בעיקר בגרמנית וההונגרית שלה היתה גרועה.

בכל משפחה יש מישהו שאוהבים יותר, אני הייתי זו שאהבו הכי הרבה במשפחה. הייתי ילדה שהתנהגה בצורה חופשית ועליזה. עשיתי קרקס בבית. הייתי לוקחת סדין ושמה על עצמי ועושה לכולם כל מיני הצגות. היו אומרים לי להפסיק כי התעייפו מרב צחוק.
בצעירותי גרנו פה ושם.

[ז’וקה ספרה שהם גרו בדירת חדר עם מטבח וחדרון שבד”כ היה מיועד לעוזרת. להם לא היתה. 6 נפשות בחדר אחד. השרותים היו בחצר.
האב היה אלכוהוליסט וכמעט תמיד שיכור ואלים וכנראה חולה נפש. את רב זמנו בילה בבתי מרזח בשתיה ובמשחק קלפים. האב השליט טרור בבית והיה מכה את האמא והבנות. האמא לא עבדה מחוץ לבית, כי טיפלה כל היום בילדות. היא היתה אשה טובה ושקטה.
אמא שלה הייתה שולחת את אחת הבנות להביא אותו מבית המרזח כשהאוכל היה מוכן. אדית (גם היא לא אהבה להזכר בימי ילדותה) ספרה לז’וקה שבאחד הימים שנשלחה על ידי אמא לקרוא לאבא לאכול. האם בישלה מרק וגם כופתאות – גומבוץ, כשסיימו את המרק אדית נשלחה להביא את הכופתאות מהמטבח, היא מעדה והסיר נפל מידיה וכל הכופתאות התפזרו. הבנות צחקקו כשאספו את הכופתאות מהרצפה, והאב רתח והשתולל מזעם. אדית היתה אומרת שהוא היה פשוט משוגע.
אדית סיפרה לג’וקה שיום אחד הוא ניסה להתאבד אולם במקום לירות בראש ירה בברך. הוא לא היה ממש סבא לנכדיו, הוא היה אדם קר. אדית גם אמרה לז’וקה, שאילולא מרגיט שעבדה מגיל צעיר עבודת פרך (לדבריה כמו בהמה), היו מתים ברעב.]

בפשט היה בית ספר ברח’ ורושמרטי (Vorosmarti). בית הספר היה רפורמי ובעיקר למדו שם יהודים. קתולים לא התקבלו לבית הספר. בית הספר היה שייך למיסיון הסקוטי, הם היו רפורמים והתנגדו לקתוליות. בבית הספר היו לי הרבה חברות. אחת מהן היתה חולה מאד כשהייתה צעירה, נהגתי להתכתב איתה. אח”כ התחתנה ועזבה לארגנטינה ונותק הקשר.
בצעירותי ביליתי המון והיו לי הרבה מחזרים. כל פעם מישהו אחר. היום זה מחר אחר מחרתיים מחזר נוסף. יצאנו לתאטרון, מועדוני לילה, קולנוע ובתי קפה. הרבנו לבלות. אח”כ הכרתי את הסבא שלך ואז יצאנו 5 שנים מ-1936 ועד 1941. ב-1942 התחתנו. בשנים האלה הצלחנו לאסוף כסף ולהכנס לדירה שהיה בה הכל: רהיטים, וילונות, שטיחים, הכל. זה היה ב-1942.

כשהתחילו לפעול החוקים נגד יהודים, סבא שלך, בטח ספר שקיבל פטור מהחוקים האלה, כי היה חיוני למקום העבודה. כך יצא יום אחד לעבודה בבקר 1944 ולא חזר. ב-19 באפריל נכנסו הגרמנים לבודפשט ואז היו בתים מוגנים שאם היה לך איזה אישור יכולת להשאר בהם. במידה ולא היה לך אישור כזה צריך היה ללכת לבית שסומן ליהודים בלבד.

גרנו ברחוב פוז’ניו [pozsnyi ut קומה 3 דירה 21] הרחוב הראשון המקביל לדנובה בצד פשט. קרוב לאי מרגיט. היינו עוברים מהרחוב ישר למרגיט סיגט [margit sziget] – הפארק על האי מרגיט, עם העגלה של אבא שלך תומי. אבא שלך עשה כל מיני מעשי קונדס: אחרי המלחמה, חזרנו הביתה וגרנו בבית עם אחותי וילדיה (מיקי וז’וקה). באחד הפעמים כשלא היינו בבית שני הבנים נשארו לבד. החלון היה פתוח ולמטה היה מוסך. מן הבית הסמוך אחד השכנים ספר לנו כי הילדים זורקים ספרים החוצה לרחבה של המוסך. זה היה השעשוע שלהם, זריקת ספרים החוצה. הם גם זרקו משם קופסת סיגריות אמריקאיות אחרי שעשנו כמה סיגריות ולא רצו שנדע על כך.
באחד הפעמים כשהיינו בנופש בצ’ילגהד, זה היה אתר מרחצאות חמים עם בריכות מים חמים בטמפרטורות שונות, שכרנו שם חדר לנופש. בהזדמנות אחרת שכרנו מקום בכפר שהיה ליד המרחצאות. לבעלי הבית היה ילד בערך בגיל של אביך. היה שם משק חקלאי עם תרנגולות, והילדים לקחו אבנים וזרקו על התרנגולות. כתוצאה מזה אחת התרנגולות שברה את הרגל. היתה איתנו עוזרת לצורך בישול וניקיון. היא באה בריצה להגיד לנו לבוא ולראות מה עשו הילדים. אמרתי לה לשחוט מהר את התרנגולת לפני שתמות, אחרת לא נוכל לאכול אותה.
לא הרבצתי לאבא שלך כי היה כבר ילד די גדול. אבל העונש שנתתי לו היה לשכב שעתיים בצהריים. בשבילו זה היה עונש הכי גדול.
באחד הפעמים כשהשארנו אותו לבד בבית (בנופש) חזרנו והבית היה שקט מדי. ידענו שמשהו לא בסדר. הסתבר שאיכשהו הוא טיפס ונפל לתוך מכונת דייש. הצלחנו להוציא אותו וכל הגב שלו היה מלא פצעים.
באחד הפעמים שהלכנו למרגיט סיגט אני התיישבתי באיזה מקום והוא הלך לשחק. כשחזר ראיתי שכולו רטוב. התברר שמעד ליד הדנובה ונפל למים. לבשתי אז סוודר קרטיגן, הפשטתי אותו והלבשתי עליו את הסוודר. הלכתי הביתה להביא לו בגדים יבשים להחלפה. אפשר היה לחזור ממרגיט סיגט הביתה עם מעבורת או דרך הגשר עם אוטובוס. כמובן גם ברגל.
הוא עשה המון דברים כאלה ותמיד אמרתי לו שיש לו שכל של ילד בן שנה. בגיל שנה הוא כבר דיבר בצורה כזו שכל אחד התפעל. היה ילד מאד חכם. למד הכל מהר. כל הזמן קנינו ספרי סיפורים וכל ערב כשהשכבנו אותו ספרנו לו סיפורים. היו ספרים שספרנו לו והוא ידע לדקלם מילה במילה. כשהקראתי לו איזה ספור והשתמשתי במילה לא נכונה הוא היה מתקן אותי.
אני זוכרת שהלכנו פעם כולנו לקולנוע, לא זוכרת באיזה גיל בדיוק היה, ובסרט הופיע המנצח טוסקניני. הוא שאל בקול רם מה פתאום טוסקנני צריך להיות טוסקה באצ’י [נני-דודה באצ’י-דוד].

ב-1944 החלה תקופה המשלוחים למחנות. מסרתי אותו לאמא שלי כדי שתנסה להסתיר אותו כי אם אקח אותו איתי יגמרו אותו מיידית. את הילדים הקטנים הגרמנים העלימו או שלחו להשמדה יחד עם האמהות. היא לא רצתה להחזיק אותו אצלה, [נשלחה לאושוויץ והומתה שם. אדית ספרה לז’וקה שכשיצאה לקחה איתה לרכבת את עבודת הסריגה שלה – הייתה אישה חרוצה.] היא הלכה לדודה של פפי ינקה נני, ומסרה לה את תומי. הדודה מסרה אותו לבת דוד שלה שבעלה היה נוצרי ממוצא גרמני. האשה היתה חולה במחלת ריאות [שחפת], והדביקה אותו. כשחזרנו מגרמניה לקחנו את אבא שלך לרופא שהציע לקחת אותו לסנטריום להבראה, שנמצא בהרים במקום עם אוויר טוב ונקי. תקופה לא קצרה, למעשה זה נמשך שנה וחצי. בתקופה הזו אסור היה לו להתרוצץ. צריך היה לשכב ולנוח. לנשום אוויר נקי. בתקופה זו הכסף ההונגרי היה במצב גרוע והיינו צריכים לשלם בזהב. גרם וחצי לכל יום אשפוז. אחרי שנה וחצי כשהחזרנו אותו מאשפוז, עשו לו צילום רנטגן והריאות היו נקיות.
כילד היה מאד עצמאי לכל מקום הלך לבד. נהג ללכת לתחרויות אופנועים. באחד הפעמים איחר מאד להגיע הביתה. כל כך דאגנו שצילצלנו למשטרה ושאלנו אם היתה שם תאונה. מדרך הטבע התחרויות הסתיימו פעמים רבות בתאונה. המשטרה ענתה כי אכן הייתה תאונה. פפי יצא לרחוב כדי לחפש אותו ומצא אותו על ספסל באחד מתחנות האוטובוסים שורך את נעליו. הוא החטיף לו סטירה ענקית, סטירת חייו באמצע הרחוב.
הוא היה אכלן מאד גרוע. לא ידעתי מה לעשות כדי שיאכל. אחד הרופאים אמר שאהפוך את סדר המנות ואתן לו קודם מנה אחרונה ואח”כ את האוכל כי זה לא משנה. עד כדי כך לא אכל שהיינו משלמים לו כדי שיאכל קצפת.
תמיד היה מאד צמוד אלי, היה עומד ליד דלת השירותים ומחכה לי. גם כשהיה גדול יותר, כשהיו לו בעיות היה מספר לי ולא לאבא שלו.
כשבאנו לארץ ב-1957 כבר לא היינו צעירים. היה קצת מאוחר בשבילנו. זה היה אחרי המהפכה. מעולם לא חשבנו לבוא לישראל אבל היה בחברה שלנו מישהו ששטף לנו את הראש. החלטנו לצאת בצורה לגלית עם אישורים. הרבה ברחו באותה תקופה. סבא שלך אולי חשב שכשיגיע לכאן יחכו לו כשירד מהאניה עם תפקיד של מנכ”ל. אני עבדתי מהרגע הראשון.
את אבא שלך לקחנו בתחילה למוסד חינוכי של עליית הנוער [בניצנים] אבל הוא לא החזיק מעמד. הוא שלח לנו גלויה וכתב שאינו רוצה להיות חקלאי. ושאם לא נקח אותו משם הוא יברח. אח”כ היתה לנו בעיה איפה ילמד, כי עזב באמצע שנת הלימודים הראשונה של התיכון. כשחזר מניצנים הלך לטכני של חיל האויר שם גם עבד ואח”כ התגייס לחיל האוויר. בגלל שלמד על חשבון הצבא היה צריך לחתום קבע והוא שרת 3 וחצי שנים. בצבא רצו שימשיך לשרת וקראו לפפי כדי שישכנע אותו. אולם הוא לא רצה והלך לעבוד בבדק [תעשיה אווירית]. הוא גר בתל אביב בשכירות ופרנס את עצמו. אח”כ הלך לעבוד ברפא”ל, עבודה בה עבד גם פטר בן השכנים מעלינו. את מקום העבודה סידר לו ראול.

אתה זוכר שכשהיית קטן, באת אלינו פעם ברגל, גרתם אז בקרית חיים ברח’ שטרית. אמרת שאתה רוצה להשאר איתנו כי פפי וממי אוהבים אותך יותר מאשר ההורים. אמא שלך באה עם האוטו כדי להחזיר אותך הביתה. נשארת יומיים שלשה אצלנו עד שהסכמת לחזור הביתה. אנחנו שכנענו אותך שהמקום שלך אצל ההורים ולא אצלנו. כשהיית קטן בגיל הגן היינו לוקחים אותך מהגן אלינו ופפי הלך איתך לטייל בכל מיני מקומות. הוא טיפל בך. גם כשנטע נולדה פפי המשיך לטפל בכם.
עכשיו יש לך סבא וסבתא בני 80 וזה אומר משהו.

גרמניה:

ב-9.11.1944 לקחו אותי. הלכנו ברגל בין שבעה לתשעה ימים. הלכנו אני ואחותי הצעירה אליס. היינו כבר ילדות גדולות כשהיא נולדה. היא היתה הרבה יותר צעירה [ב-18 שנים], ילדה שנולדה מחוץ לתכנון. בלילות הביאו אותנו לאורוות, לפעמים ישננו במגרשי כדורגל ואח”כ במחסן של אניה [כך הופיע בקלטת, יתכן אניה על שפת הדנובה]. לקחו מאיתנו את הכל. לקחו לי את המעיל החם שהיה עם פרווה, שהיה עלי ובמקומו קיבלתי חליפת גבר מבד דק. לקחו לי את הנעליים ובמקומם קיבלתי נעלי צבא עם חורים בסוליה. הייתי צריכה להכניס הרבה נייר בתוך החורים בסוליה כי היה קר מאד. כבר היה חורף.
[ז’וקה ספרה שאליס אמרה לה שבמחנות כל הזמן חיפתה על מרגיט והסתירה אותה מן הגרמנים. ממי היתה אשה יפה בצורה יוצאת דופן והיה חשש שהיא תשא חן בעיני הגרמנים שיוציאו אותה לזנות.]
עברנו כמה מחנות עבודה כשהגענו לגרמניה היה לי מזל לעבוד במטבח. במטבח הזה בשלו לא לחיילים הפשוטים אלא לבעלי הדרגות הגבוהות. היו שם אסירים פוליטיים. היה טבח ראשי שהיה אוסטרי, שני פולנים ואחד מאוקראינה. כל ערב כשגמרנו את העבודה קבלתי חבילה ואמרו לי שזה בשבילך ובשביל אחותך. למרות זאת רזיתי כעשרה ק”ג. במחנה קבלנו בבקר תה דלוח וחתיכת לחם שהיתה צריכה להספיק לנו לכל היום. בצהריים קיבלנו נזיד שבתוכו צפו כמה חתיכות לא מזוהות. בערב היו נותנים לנו משהו דמוי דבש וחתיכת נקניק שלא ברור ממה הוא עשוי. למעשה כל דבר שקיבלנו היה “כאילו” ולא ברור היה מהו.
לקחו אותנו כל פעם לחיטוי כי כולם היו עם כינים מאחר ואי אפשר היה להתרחץ. האנשים שהגיעו לפנינו גילחו להם את הראש. כשהגענו, אמרו לנו להתפשט, עמדנו ערומים מתחת למקלחת. חשבנו שבא סופנו שיורידו עלינו גז במקלחת. אבל זו היתה באמת מקלחת חמה. אף אחד לא מצא את הבגד שלו בערמת הבגדים שפשטנו. כל אחד חטף בגד מן הערמה ולבש אותו. היה קשה.

כשהגרמנים עזבו לא היה מה לאכול יצאנו לשדות ואכלנו חמצוצים. במאי באו אמריקאים ושיחררו את המחנה.
לפני שהגרמנים עזבו הם אמרו לנו למהר ולאסוף חפצים כי יוצאים לעבר הגבול השוויצרי. לא מהרנו כי ידענו שהאמריקאים בדרך. בכוונה השהנו את האיסוף. לא מהרנו כי לא רצינו ללכת למקום אחר, הלכנו מאד לאט. ניסינו לעכב את הצעידה ככל האפשר. היינו מאד רעבים. בקר אחד התעוררנו ולא היה שום גרמני בשטח. הגרמנים פחדו שיתפסו אותם ויקחו אותם לאיזה מקום וירו בהם.
כשהיו הפגזות של האמריקאים היינו רצים בשדה ונשכבים בבורות שחפרו הפצצות. המטוסים טסו כל כך נמוך עד שראינו את פניהם של הטייסים. הטייסים לא ירו עלינו, אלא רק על הגרמנים. כששכבנו בתוך הגומות לא היה לנו מה לעשות. כל אחד הוציא את שק הלחם ואכל ממנו.
היינו באיזה מקום שבצד אחד שלו היה מפעל דינמיט. היו שם ביתנים קטנים כנראה של השומרים. היה שם גם לאגר [מחנה] גדול שהיה ריק. היו בו ביתנים. נכנסנו למחנה אך מיד יצאנו כי היו שם אנשים שנראו חולים. באמת היתה שם מגפת טיפוס והיינו גם פגיעים לגניבות. במחנה גנבו הכל. התנהגו בצורה פראית ובנוסף היו גם מחלות.
לא נשארנו שם אלא נכנסנו לתוך אחד הביתנים שהיו ריקים. אחרי יומיים שלשה הגיעו האמריקאים ונתנו לנו חבילות מזון. לא היינו רעבים יותר.
היו משוחררים פולנים שהלכו לעבוד במטבח של האמריקאים והביאו לנו אוכל. בדרך כלל את הדברים שהאמריקאים לא אכלו כמו חלקי פנים של תרנגולות. הם הביאו כבדים, קיבות קונסרבים כמו אננס וכד’. זה נמשך עד חודש יוני.
יום אחד שתי בחורות, שתיהן היו רוקחות, צעקו “מאני, מאני, הבעל שלך בא!” חשבתי שהן מותחות אותי, והן סתם משגעות לי את השכל. יצאתי וראיתי את פפי במדי S.S ועל זרועו סרט אדום ירוק לבן (דגל הונגריה). זו היתה שמחה גדולה מאד. באותה תקופה כבר היו רשימות של אנשים ניצולים. קבוצות אנשים התארגנו במחנות והוא ראה את השמות שלנו שלי ושל אחותי והבין שאלו בטח אנחנו.
הוא אמר שהוא ילך ויביא משאית כדי לקחת אותנו לעיר הקרובה כנראה בוכטן [ממי לא זכרה בדיוק את השם ואולי היא מתכוונת למינכן כשכבר היתה עם פפי בדכאו] כדי להצטייד. כל הרכוש שלנו היה צלחת מסטינג וכף.
אחרי זמן מה פפי חזר במטרה לקחת אותנו וללכת הביתה. אבל איך חוזרים מגרמניה, הולכים ברגל? זה בלתי ניתן, אף אחד לא יכול היה לעשות זאת. היו הרבה דאגות. מה קורה עם המשפחה, ההורים הילדים? כי הגרמנים כל הזמן אמרו “הונגריה קפוט ולא נשאר שם אבן על אבן.”
אח”כ הקימו את הקבוצה שבה הוחלט מי ילך הביתה. פפי היה בקבוצה זו והתחילו להפעיל רכבות. בתקופה זו לא היו גרמנים ואם מצאו גרמני הרביצו לו מכות מות. לא אהבתי את הגרמנים וגם היום לא סובלת אותם!
באחד הימים הללו תפסו איזה קאפו פולני. עשו מעגל סביבו והרביצו לו במקלות. לא נשארתי לראות מה קרה לו, מה היה סופו.
היתה תקופה שהאמריקאים לא דאגו לנו לאוכל, יצאנו לכפרים לקנות לבד. פעם עברנו באחד הכפרים וראינו שהאיכר מוציא לתרנגולות תפוחי אדמה מבושלים וחתוכים לחתיכות. לקחנו את תפוחי האדמה מן המיכל ואכלנו, האיכר הגרמני ראה אותנו אך לא העז לאמר מילה. אכלנו והמשכנו ללכת.בסוף לחצתי על פפי שיכניס אותנו לסידור הרשימה הביתה. נסענו באוגוסט 1945 חזרה להונגריה ברכבת ואיתו היו בן דוד שלו דיוז’י לנטוש (Gyozi) ואחותי. הגענו הביתה וראינו את המצב הנורא בדירה שלנו. שום דבר בעל ערך לא נשאר. בבית גרה אחותי אדית עם ילדיה. פפי מכספו קנה להם דירה רק שיעזבו. לא נשאר בבית שום דבר, הכל נגנב, רק מה שהסתרנו במרתף לפני שיצאנו. היינו צריכים לארגן את הבית מהתחלה.
כשבאנו לארץ ב-1957 שוב היינו צריכים להתחיל מהתחלה פעם שלישית. שום דבר בעל ערך לא נשאר לנו.
אלה היו החיים שלנו ואתם האוצר היחידי שלנו!