כפי שסופר בשנת 1988 לנכד איתי

[הסיפורים הוקלטו בשנת 1988 בדירתם של סבי וסבתי – פפי וממי, בקרית ים. ההקלטות המקוריות (בהונגרית) נמצאות פה: חלק ראשון, חלק שני]

איתושקה נכדי האהוב לפי בקשתך אני מספר את סיפור חיי, על פי זכרוני ועל פי תעודות שברשותי.
נולדתי ב-23.6.1908 בבודפשט.
אימי אילונה זינגר, אבי בלה סקלי. הם התחתנו ב-1/8/1907.
אבי שהיה סוכן נוסע, חזר מאחת מנסיעותיו ב-1908 הרגיש רע ומת למחרת,
ב-4.10.1908 ב-11.00 בבקר. הייתי אז בן 3 חודשים. אמא לא התחתנה שנית ואנחנו חזרנו לגור בבית הוריה. היא נפטרה בשנת 1929.
אבי בלה נולד ב-24.5.1869 בצגלד (Cegled), פשט.
אביו היה מוריץ שטיינר נולד באוצ’א (Ocsa) ב-1828 פשט.
אמו של אבי שמה פאני טרביץ’ נולדה ב-1835.

אבי שינה את שמו משטיינר לסקלי ב-1898. כשהיה צעיר למד צביעת מיוליקה ופורצלן ואח”כ המשיך לימודיו בשוויץ היה אמן ויטראז’ים. את עבודותיו ניתן לראות בבנין טונהאללה (Tonhalle Zurich, בניין כנסים וקונצרטים) בציריך שוויץ. משמועה ידוע לי שעבד גם בכנסיות בטירנה אלבניה, ושם יש עבודות שלו.
אמא שלי אילונה זינגר נולדה ב-2.11.1876 בבודפשט. אביה שמואל זינגר נולד בניטרה (Nyitra) צ’כוסלובקיה ואמה שמה פאני מרקוס.
לא הכרתי את הסבא והסבתא כי הם נפטרו כשהייתי בן שנתיים. הכרתי רק את הסבתא מצד אמי כי התגוררנו עמה בילדותי. סבתא מתה בשנת 1927 כשהייתי בן 19. בילדות גרנו בבודה הישנה עד גיל 6 בבית משפחתי בודד, ואחר כך בשכירות בבית משותף עם קרובי משפחה ומשפחה מורחבת. שם הלכתי לבית ספר עממי והייתי תלמיד מצויין. בגיל 10 עברתי ללמוד בבית ספר ריאלי. כאן הייתי תלמיד חלש ובסיום ארבע שנים עברתי ללמוד בבית ספר מסחרי. בבית ספר זה למדתי לתעודת בגרות והצלחתי לעבור את הבחינות בציון ממוצע. מה שעזר לי בלימודים היתה העובדה שמגיל 6 ניגנתי בכינור, והייתי הכנר הראשון של תזמורת בית הספר. היו פעמים שהובלתי את החזרות של התזמורת וניגנתי גם בתזמורת בית החרושת ליצור גז בבודה. אחרי הבגרות עבדתי בחברה של זרעים וגרעינים. לאחר שנה עברתי למקצוע הטכסטיל בתפקיד של מנהל חשבונות. שם עבדתי עד 1944. באותה שנה, בחודש דצמבר, נלקחתי לעבודת כפייה. הגענו אחרי נסיעה נוראה של 18 ימים ברכבת לבוכנוולד.

ב-15.3.1941 התחתנתי עם ממי אחרי שהיינו חברים 5 שנים. יצאנו 5 שנים כי לא היה לנו כסף לקנות דירה ולהתארגן. ממי עבדה והצלחנו לחסוך כסף ולהתחתן. ב-17.8.1942 נולד אביך תומי. כל כך שמחתי שהגעתי לעבודה, אספתי את כל חברי באולם גדול ושם הכנתי שתיה. במהלך המסיבה קראתי בקול גדול “פיפין מלך היהודים נולד”. שנים אחר כך חברי לעבודה הזכירו לי זאת.

החיים שלנו עד השתלטות הפאשיסטים ההונגרים – ה”נילש” (Nyilas), היו טובים. שנינו השתכרנו טוב והרבנו לבלות.
כבר ב-1942 אפשר היה להרגיש שהאנטישמיות מרימה ראש. החלו גיוסים למחנות עבודה. מאחר שעבדתי במקום שסיפק סחורות למשרד ההגנה הייתי מוגן לתקופת מה מתהליך זה. היה בידי מסמך שחרור מגיוס מטעם העבודה. ב-1944 באחד הימים בדרכי לעבודה נעצרתי לביקורת. הפעם המיסמכים לא עזרו. לא נתנו לי לחזור הביתה. נלקחתי למחנה עבודה. שנה וחצי מאד קשים עברו עלי בעבודת פרך, מזון מועט, אלימות יום יומית, דברים שלא הייתי רגיל להם. לקחו אותנו לעבוד בהקמת מסילות ברזל בהונגריה ואח”כ בגרמניה. עד שהגענו לדכאו ושם הייתי עד השחרור ב-27.4.1945.
אחרי השחרור המשכתי לעבוד במשרד המחנה בדכאו. שם במשרד, היות ודברתי גרמנית, הגיעו אלי מסמכים של רשימות ניצולים מבוכנוואלד. באחת הרשימות מצאתי את שם אשתי ואחותה. קיבלתי ג’יפ עם נהג ונסעתי לשם כדי להביא אותן אלי לדכאו. בספטמבר 1945 אחרי נסיעה קשה הגענו הביתה.
אביך היה בן שלוש ולא ראה אותנו שנה וחצי. היה לו קשה להכיר אותנו. הוא הוסתר ע”י דודתי ינקה (ינקה נני) בת דודתי צילה ומכרים נוצרים. כתוצאה מהשהות במסתור, הריאות שלו נפגעו ורק אחרי שהות ממושכת בסנטריום החלים ממחלת הריאות.
[פפי כנראה אולי טעה בזמנים. או שיצא כבר בראשית 1944 ועד ספטמבר 1945. אחרי המלחמה תומי היה בסנטריום שנה וחצי והם בקרו אותו בסופי שבוע.]

בסוף 1945 חזרתי לעבוד במקום ממנו נלקחתי. קודמתי למשרה גבוהה יותר. עד הלאמת המפעל ע”י המדינה תפקדתי כראש מחלקה והשתכרתי יפה. גם ממי עבדה קשה בתפירה והרוויחה יפה. חיינו חיי רווחה טובים. היה לנו כל שביקשנו.
בשנת 1956 פרצה המהפכה. אביך היה בן 14 ולמד בגימנסיה. בתקופה זו התחילה “בריחה” מהונגריה וכולם רצו לעזוב. גם אנחנו החלטנו לעלות לישראל. עם העליה לארץ התחילו שנים קשות מאוד. ממי מיד מצאה עבודה כתופרת והתחילה לעבוד. אני לא מצאתי עבודה. עם מכירים מהונגריה פתחנו בית מלאכה ליצירת אלבומי בולים. התפקיד שלי היה לקנות חומרי גלם ולשווק את המוצר. עשיתי את השיווק ללא ידיעת השפה העברית והסתדרתי רק בעזרת שפת היידיש. אבל זה לא הצליח, כי הרבה פעמים מכרנו בהקפה והתמורה לא הגיעה. כך אחרי שנה העסק נסגר.

אחר כך עבדתי באחוזה בחיפה במכבסה עבודה פיזית לא קלה ושוב הייתי בסביבת דוברי הונגרית מה שלא הצריך את לימוד השפה העברית. במשך שנה ניהלתי חנות שבה היתה קבלה ומסירה של כביסה, אך התמורה היתה דלה.
אחרי שנה עבדתי בבית חרושת למזרוני גומאוויר. העבודה היתה עבודה פיזית קשה של סחיבת מריצות מלאות אדמה חולית, איסוף שאריות גומי ושאר עבודות קשות. לא פעם בכיתי (אני בוכה בקלות) תוך כדי עבודה, חשבתי לעצמי מדוע לא נשארתי מת בגרמניה. למזלי גם המפעל הזה נסגר. אחריו עבדתי בבית חרושת לאלומיניום בכורדני במשך חודשים ספורים ושוב אח”כ במפעל לגומי של הונגרים. עבדתי במשמרות עד שהמפעל פשט רגל. מצאתי עבודה בשטיפת חדרי מדרגות בחיפה בבתים משותפים ושטפתי כלים בקונדיטוריה. כל זה נמשך עד שב-1970 קיבלתי אירוע לב קטן ואז הפסקתי לעבוד.
אביך התחתן ב-1966 וכשנולדת [איתי] ב-1969 כל בוקר הביאו אותך אלינו וטיילתי אתך בעגלה. זאת הייתה התעסוקה שלי למשך מספר שנים. גם כשנטע נולדה ב-1973 המשכתי בעיסוקי זה. כל התקופה הזו המשיכה ממי לעבוד והיא שהיתה המפרנסת הראשית של משק הבית. החיים שלנו לא היו קלים, עד שקיבלתי פיצויים מגרמניה. אם היינו בריאים והיה שקט יותר במדינה הכל היה טוב ויפה.

אני חוזר להתחלה לזכרונות הילדות שלי:

אני מצליח לזכור שבגיל שנתיים גרנו באו-בודה (בודה הישנה) בבית בודד בן 4 חדרים. התמונה שאני זוכר היא תמונת דודי שנפטר שוכב במיטה וחשבתי לעצמי מה זה יכול להיות. לא יכולתי לתפוס ולהבין מה זה, שדוד שלי מת. כמובן לקחו אותו וקברו אותו ואנו המשכנו לחיות שם בדירה. הבית היה ליד בית חרושת ללבנים, ששם הסבא עסק כאחראי על העגלונים שהובילו את הלבנים. אני שיחקתי בחוץ עם כל הילדים. אני זוכר שפעם כשהילדים רדפו אחרי נפלתי לבור של סיד, נדבקתי באמצע הבור ולא יכולתי לצאת. זה היה כמו בוץ טובעני וכל הזמן שקעתי יותר ויותר. צעקתי וצעקתי עד שבאו אנשים וחילצו אותי וכולי מכוסה סיד. הייתי אז אולי בן ארבע.
במקרה אחר הייתי כבן חמש, זה היה לפני שהלכתי לבית הספר, הייתי אז עם קרובת משפחתי צילה. רדפתי אחריה בשדה וזרקתי עליה מספרים שנתקעו לה בראש (גרנו באותו בית). ממול הבית היה בית מרקחת ולשם לקחו אותה, הוציאו לה את המספרים וחבשו אותה.
רוב מעשי הקונדס נעשו על ידינו הילדים בשדה הקרוב לבית. למקום זה היה מגיע מדי פעם קרקס וגם לונה פארק נייד. כבר הייתי בבית הספר ולא היה לי כסף לשלם. נתנו לי לדחוף את הקרוסלה 10 סיבובים כדי לעלות פעם אחת. זה היה כשהייתי בערך בן שבע או שמונה שנים. הקרקס והלונה פארק היו מגיעים מדי שנה בימים של “פטר ופאל” (ימי חג).
כשהלכתי ללמוד בבית הספר “הראלי” היה צריך לנסוע בחשמלית. קיבלתי כסף לכרטיס נסיעה, אבל לא רציתי להוציא אותו על הנסיעה כדי לחסוך לדמי כיס. ולכן נתלתי על הברזלים מאחורי החשמלית. היה לי דוד שהיה קצין גבוה בצבא (עבד באפסנאות). הוא הביא לי מעיל חורף חדש. לבשתי את המעיל החדש כשהלכתי לבית הספר וכרגיל ניסיתי לקפוץ על החלק האחורי של החשמלית. מעדתי ותפסתי רק את כבל החיבור וכך נגררתי עם החשמלית מתחנה לתחנה עם המעיל החדש. זו היתה אולי פעם ראשונה או שניה שלבשתי את המעיל והוא כמובן נהרס משחיקה.
לא היינו דתיים ולא עשו לי מסיבת “בר מצוה” אבל נאלצתי ללמוד לימודי דת במסגרת בית הספר. מעולם לא הצלחתי ללמוד את האותיות העבריות. כל כך הייתי חלש עד כדי כך שבמקצוע זה נכשלתי.
לבית הספר למסחר הגעתי בן 16 שנה בוגר מחברי לכיתה. בשנה, כי בראלי נשארתי פעם כיתה. גם כאן לא הייתי תלמיד טוב. הרבה פעמים במקום ללכת לבית הספר הלכתי עם חברים לשחק פינג-פונג. במקום להכנס שיעור קפצנו על חשמלית ומי שהיה לו כסף שילם על השולחן. נהגנו לעשות זאת פעם בשבוע-שבועיים. צריך היה להביא תעודת מחלה על ימי ההעדרות. למדתי לזייף את החתימה של דודי (זינגר מיקשה) והייתי חותם על התעודות במקומו וכן הייתי כותב תעודות מחלה: פעם על חום, פעם על כאב גרון וכד’.
החבר הכי טוב שלי בבי”ס היה ויצוש (Vicus שהיגר לברזיל ובקר בארץ עם אשתו). פעם נעדר שלושה שבועות מבית הספר. הוא הביא תעודת מחלה שהיתה לו דלקת ריאות. המורה שקבל את תעודת המחלה שאל אותו אם הפינג-פונג הוא שהזיק לריאות שלו? גם בבית ספר זה ניצלתי את כושר הנגינה בכינור. אמרתי שיש לי חזרות בתיזמורת וכך בחסות התזמורת הסתלקתי לעיתים קרובות. המורה לחשבון בבית הספר היה חובב מוזיקה מושבע וזה עזר לי להתפרפר.
כשהגיע מועד מבחני הבגרות נכנסתי למנהל והסברתי לו שאני כבר ארבע שנים מתעסק עם מוזיקה ומביא מוניטין לבית הספר, ביקשתי שלא יכשיל אותי בבחינות. בסופו של עניין בחינות הבגרות עברו בשלום. כשהסתיימו היה לי קצת כסף. הזמנתי מונית ויחד עם ארבעה מחברי נסענו במונית הביתה לבודה. נכנסתי הביתה לחדר ואמרתי לאמא שלי הנה הבן שלך עשה בחינות ויש לו תעודת בגרות.
אחרי שגמרתי ללמוד היתה לי תעודת בגרות אבל התקשתי למצוא מקום עבודה. השתכרתי מעט כסף. היו לי חברים שהרוויחו פי ארבע ממני. כשיצאנו לבלות, מי שהיה לו כסף שילם עבור כולם. נשארו לי הרבה חברים לאורך זמן. שמרנו על קשר והתכתבתי עמם. אחד מהם, בנדה אקוש (Benda Akos), היה שולח לתומי בולים מהונגריה. פעם כשיצאנו החברים יחד למועדון לילה, שילם ערב שלם על כולם. היינו יוצאים למועדוני לילה לרקוד עם הבנות. חוזרים בבקר הביתה או ישר לעבודה. ככה חייתי עד 1936, השנה בה הכרתי את ממי. מאז יצאתי פחות אתם. אבל כל שבוע בימי שישי קיימנו “יום בנים” בו בילינו יחדיו. היינו אוכלים בערב במסעדה ויוצאים למועדון לילה לרקוד. ברגע שהתחתנו זה נפסק.
כשאמא שלי נפטרה [1929] הלכתי לגור אצל דודה ינקה. שם לא הוצאתי כסף על מגורים. היינו הולכים למשחקי כדורגל ולתחרויות מרוצי אופנועים. כשהגעתי למפעל הטכסטיל הייתי מספרי לצעירים איך אנחנו היינו מבלים. היינו שותים כוסית רום ואח”כ קפה כדי לא להרדם, זה היה הרבה יותר “בילויים” מאשר היה מקובל.

כשעלו הנאצים ההונגרים, נשלחתי מטעם המפעל למקום בו מסרו סחורה וקבלו כסף עבורה. קבלתי כסף מהחברה כדי לשחד את הקניינים. 80% מכסף השוחד נשאר אצלי בכיס. עם זאת עשיתי כל מה שנדרש לאינטרסים של מקום העבודה שלי והעסקים היו מצויינים. כתוצאה מפעילותי זו קבלתי תעודת פטור מללכת ל”מחנה עבודה”.

גרמניה:

בשנת 1944 נלקחתי ממקום העבודה ישר למקום ריכוז למשלוח למחנות עבודה.
הלכתי כמו שבאתי למקום העבודה, חליפה ללא שום ציוד נוסף. ממי הצליחה לשלוח לי בגדים. שם אי אפשר היה להתחכם ולעשות “עסקים” עם האנשים כי היו אנטישמים צוררים. ריכזו אותנו בדירות במחנה.
[ביתם של פפי וממי היה בפוז’ניו-אוט 16 קומה שלישית מס’ 21. קרוב למקום ה”בתים מוגנים” מטעם המדינות הנייטרליות במלחמת העולם השניה, מי שעסקו במלאכה זו היו בעיקר קרל לוץ משוויץ, איבן דניאלסון וראול ולנברג משוודיה, ועוד. רוב הבתים היו באזור רובע 13, הרובע בו הם התגוררו וליושביהם ניתנו ניירות מזוייפים וחסינות ממשלוח למחנות.]
היה שם אחד (השומרים) שנקרא שבה (Shebe) שהיה אף הוא במוצאו מאו-בודה. היה לי “דיבור” איתו וכל פעם שהיה חוזר מחופשה הלך לממי והיה מביא לי דברים. יכולתי לברוח כמו שעשו רבים אחרים, אבל לפני ששלחו אותנו, שלחתי מישהו שישאל אם ממי עדיין בבית ונאמר לי שהיא כבר נלקחה לגרמניה. החלטתי שאני אלך ואחפש אותה שם. לכן לא ברחתי. בדיעבד צדקתי כי מצאתי אותה בגרמניה. בהתחלה לקחו אותנו לבוכנוולד, נסענו 18 ימים. שם אי אפשר היה לעשות “תמרונים” או קונצים.
ככשאלו אנשים מה מקצועך אף פעם לא הצבעתי כי זה היה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות. אני עם הגרמנית הבסיסית שהיתה לי לא עבדתי הרבה עבודה פיזית. שימשתי מעין מתרגם, מרבית ההונגרים לא ידעו שום שפה נוספת והקאפו הגרמני צריך היה מתרגם. כל מה שאמר בגרמנית תרגמתי ולהפך. הוא פטר אותי מעבודה ורק הטיל עלי לשמור על האש. המטלה שלי היתה שהאש לא תכבה. הוא גם אמר לי שאם אצטרך משהו, אדבר עימו.
יום אחד עבדנו באיזו תחנת רכבת והיתה התקפות אוויריות של האמריקאים. הם הפציצו פעם או פעמיים ביום. במצב הזה כל הגרמנים התחבאו ואנו הלכנו לקרונות, פרצנו אותם בחיפוש מזון ובגדים. היינו נכנסים בזמן ההתקפות גם לדירות בסביבה וגנבנו מצרכים, כל מה שרק אפשר. באחד הערבים כשהייתה ספירה הקאפו אמר שבזמן ההתקפה האווירית הסתלקו 10 יהודים והלכו לגנוב. אמר שרשם את המספרים שלהם. הקאפו אמר שרוצה שעשרה אלה יצאו מהשורה וכך ינצלו חייהם ולא ירו בהם. הם רק יקבלו רק 25 מכות כל אחד. עמדנו בשורה ואני רעדתי מפחד. בתחילה יצא אחד ואחריו עוד אחד ועוד, כבר שמונה יצאו, ואני לא יצאתי, יצאו תשעה, כבר עמדתי לצאת. הקאפו אמר לי להשאר במקום שהנה יוצא עוד אחד. חסכתי לעצמי 25 מכות באחוריים. הקאפו הזה הציל אותי ממכות ומעבודה קשה. הם ידעו שכולם גונבים, אולם בזמן ההתקפה זה נחשב פשע גדול יותר. באותה תקופה הנחנו בעיקר מסילות ברזל. אני לא יכולתי לעשות זאת, הייתי חלש והקאפו הסתפק בכך שאשמור על האש. כשהתקרבו האמריקאים התחילו לאסוף את האנשים ולהצעיד אותם למחנה אחר. התחלנו ללכת [מצעדי מוות] וכל מי שנפל, הגרמני נגש אליו והכניס לו כדור בראש. לא היו רחמים. אני יחסית היית במצב פיזי טוב כי תמיד מצאתי לי משהו לאכול. כשהגעתי לדכאו שקלתי לפי הערכתי בערך 50 ק”ג, אף פעם לא יותר מ-55 ק”ג. בדכאו כולם נראו שלדים מהלכים. אנשים פגשו בנו אחרי הצעדה, ושאלו מהיכן הגענו כי נראנו להם במצב טוב, לאין שיעור.
הגענו לדכאו ב-22.4.1945. אחרי 5 ימים השתחררנו. בימים האחרונים הגרמנים כבר לא התעסקו איתנו. שכבנו בחוץ ולא עשינו דבר. הגרמנים כבר עזבו ומלבד כמה שומרים שהיו במגדלים לא ראינו אותם. התארגנו כמה יהודים בעלי יכולת גופנית, עלו למגדלים וזרקו משם את השומרים. דרכו עליהם והכו אותם עד שמתו.
כשנכנסו האמריקאים היינו כולנו מלוכלכים ומלאים בכינים ופשפשים. עשו לנו ריסוס והרמשים נעלמו. זה היה לקראת סוף אפריל.
הכניסו אותנו למגורי הגרמנים, נוצרו בינינו קבוצות על פי ארצות מוצא. צ’כים, רומנים, הונגרים וכו’. כל קבוצה בישלה בנפרד את מאכליה. התחילו להתארגן לחזרה הביתה. הדתיים ניסו להתארגן להקמת מטבח לבישול אוכל כשר. פרט ללחם וחמאה שקיבלו בנפרד לא אפשרו להם לקיים מטבח כשר. הטבח ההונגרי, [יוזף פיליש] זה שאח”כ יהיה הבעל של אליס, אחותה הצעירה של ממי, התחבר איתי. אח”כ הפך גיסי.
בהתחלה ניסיתי ללכת למחנה של ממי ברגל יחד עם בן דודי דיוז’י [Gyozi] לנטוש (אבא של אגי לנטוש). לדיוז’י לא היה כח ללכת והוא חזר, אני המשכתי ללכת ברגל. היה עלי בגד של S.S כי זה מה שקיבלנו. על הזרוע היתה רצועה בצבעי אדום לבן ירוק צבעי הדגל ההונגרי. אבל כשניסיתי לתפוס טרמפים אף אחד לא עצר. צעקתי בגרמנית שיעצרו לי אבל לא נענתי. הגעתי למסקנה שלא עוצרים לי כי אני הונגרי. הורדתי את רצועת הדגל ותוך רגע עצר לי רכב. עברתי בכמה מקומות, עיירות ומחנות, לא זוכר כמה עד שהגעתי לבוכנוולד היכן שהיא היתה. חיפשתי את מחנה הנשים בבוכנוולד. מצאתי את המשרד והצגתי עצמי. היו שם הונגרים ורומנים שכיוונו אותי לביתנים קטנים שם גרו הנשים. התחלתי לצעוק גב’ סקלי, גב’ סקלי ויצאה אשה ששאלה את מי אני מחפש. אמרתי שאני מחפש את מרגיט סקלי. היא צעקה “מאני, מאני הבעל שלך פה”. והיא יצאה. ממי נראתה לי שמנה ושאלתי אותה: “מה איתך את בהריון?! למה את שמנה כל כך?” התברר שעבדה כל הזמן במטבח ואכלה. שם נמצאה גם אחותה אליס. אי אפשר היה לקחת אותן ללא אישור. חזרתי בחזרה למחנה בדכאו וסיפרתי לאמריקאים מה המצב. בלי הרבה שאלות נתנו לי אישור מעבר ומכונית ג’יפ עם נהג. הגענו למחנה בחזרה כדי לקחת אותן, ולא היתה שם נפש חיה. אמרו לנו שלקחו את כולם בבוקר והם בתחנת הרכבת. הלכנו לתחנת הרכבת והיה שם קרון מלא נשים. התחלנו לצעוק את שמה והיא הופיעה. אמרנו להן לרדת מן הרכבת. שתיהן היא ואליס ועוד אשה ירדו. את שלושתן לקחנו במכונית לדכאו. הקבוצה שלנו קיבלה מהאמריקאים חדר גדול נפרד שאורכו היה כ-10 מ’. בצד אחד היו בחדר כמה נשים. שמנו שטיח/וילון כדי להפריד בינן לבינינו. בצד שלנו היינו אני ממי, אליס ועוד אחת עם בעלה. היינו שם עוד חודשיים.
בתקופה זו נסעתי הרבה למינכן. בערך שעתיים משם. קיבלנו הרבה לחם מן האמריקאים. בגרמניה בתקופת אחרי המלחמה היה מחסור גדול. החלפנו את הלחם בירקות בפירות ובבגדים. באחת הפעמים הבאתי ביצים ועשינו פלצ’ינטות. בישלנו לבד בחדר והיינו מבשלים תפוחי אדמה. כשחתיכות תפוחי האדמה היו מוכנים שפכנו עליהם ביצים. כל כך אהבנו מאכל זה שאמרנו שכשנחזור הביתה נאכל רק זאת. אבל אח”כ מאסנו ולא יכולנו לראות או לאכול מאכל זה.
במשרד המחנה בדכאו ניהלתי את תהליך החזרה הביתה של הניצולים ההונגריים. כל יום הקצו לנו קרון או שניים והכנתי את רשימת הנוסעים בקרונות. לפעמים היו יותר קרונות ביום. את הקרונות חיברו לרכבת לבודפשט. כדי להחליט מי נוסע ומתי, עשינו הגרלה שאני ארגנתי. את השמות שלי של אשתי ואחותה לא הכנסתי לרשימה. הרגשתי צורך לסיים את העבודה הזו. ולא רציני לנצל את מעמדי כמארגן ההסעות. גם שמות של חברים שלנו במחנה נמנעתי מלהכניס והם לא הבינו מדוע אינם עולים בגורל. כשהבינו זאת החברים, הם כעסו ועשו לי סקנדל. היה ריב גדול. אבל אמרתי שאם אני מארגן את הרשימות, לא אוכל להכניס את שמי או לנצל את מעמדי ולהקדים את היציאה של חברי. בסוף הגיע גם תורם וגם תורנו. קיבלנו 17 קרונות שהספיקו לכל מי שנשאר. כל אחד לקח את החבילות שאסף במקום. קצת בגדים ומזון. בדרך חזרה עצרה הרכבת בפראג שם קיבלנו אוכל. כשהגיעה הרכבת לגבול ההונגרי, ההונגרים ה”טובים” לקחו לנו הכל. גנבו לנו הכל כולל המגפיים. הגענו לבודפשט מערב. קפצתי מהרכבת בגבול אויפסט (פשט החדשה Uj Pest), כי אמרו שאת הרכבת יכניסו רק בערב. ממי נשארה ברכבת שעתידה היתה להכנס לבודפשט מאוחר יותר. רציתי לנסוע לבודפשט לבדוק מה קורה שם. נסעתי לבודפשט לינקה נני ושם היה תומי.

בהתחלה גרנו אצל ינקה נני, הלכתי לבדוק את דירתנו והתברר כי גרים שם אחרים. גרנו אצל הדודה עד שפינו את הדירה שלנו בפוז’ניו אוט.
חזרתי לעבוד במפעל בו עבדתי לפני כן. בעל העסק כבר לא היה שם אבל קיבלתי יחס טוב. אפילו שמרו שם על מכונת הכתיבה הפרטית שלי שהחבאתי שם. לפני שלקחו אותי החבאתי בקיר מחסן המפעל כמה תכשיטי זהב. כשחזרתי ירדתי למחסן והסרתי מהקיר את החיפוי ומצאתי את התכשיטים. זה נתן לנו אפשרות להתארגן מחדש. המשרה היתה טובה. הרווחתי יפה, אבל ממי כרגיל הרוויחה יותר מעבודת התפירה. החיים היו טובים. בקיץ נהגנו לנסוע לצ’ילגהדג’ [csillaghegy פרוש השם – הר הכוכב]. שם תומי הודיע לנו שהוא רוצה להיות שחקן. הוא ארגן הצגות ודקלם דקלומים.
כשעבדתי במפעל לקחתי אותו להופעה והוא דקלם שם משהו של קארינטי, ספור בו הוא מבקש חזרה דמי לימוד. הוא קבל מחיאות כפיים רבות והוא שאל אם רוצים עוד, כי הוא יודע לדקלם עוד. תומי הלך אח”כ לבקר שחקן ידוע [אשר אוסקר] ושם דיקלם ואמר שרוצה להיות שחקן. השחקן שבח את הדקלום אבל אמר לו שכדאי ללמוד קודם ולעשות תעודת בגרות או ללמוד מקצוע כי זה חשוב יותר מלהיות שחקן.

בשנת 1956 פרצה מהפכה, כולם רצו לעזוב את המדינה. היתה “מגפת עזיבה”. לי אישית לא היתה בעיה עם הקומוניסטים שהשתלטו על המדינה. הייתי חבר מפלגה. לא הייתי קומוניסט אבל הלכתי עם הזרם. אפילו לימדתי בסמינר קומוניסטי. כולם במפעל אהבו אותי, ולא היתה לי בעיה שהצריכה עזיבה.
אחרי המהפכה לא חידשתי את כרטיס החבר של המפלגה, והחזרתי אותו. הודעתי כי אני עוזב את הארץ. אחד מראשי הקומוניסטים אמר לי: “קומרד סקלי, אתה עוזב את האניה השוקעת!” עניתי לו שאם הוא אומר שהאניה שוקעת אני מוכרח לעזוב. רק רציתי לעשות זאת באופן חוקי. הגשנו בקשה לדרכון ואישרו לנו אותו. את הדירה שלנו קיבל מישהו שעובד במשרד הדרכונים. השארנו לו הרבה דברים כי אי אפשר היה לקחת אותם.
מהאניה בה הגענו העבירו אותנו לצריף בכפר יונה. גם שם בכיתי. אני בוכה בקלות, אין לי חוסן כמו שיש לממי. בכיתי שבאנו למקום כזה ולא היתה לי עבודה. ממי עבדה מיד ומה שהשתכרה איפשר לנו קיום. אני לא הצלחתי ללמוד את השפה ולא יכולתי לעבוד בעבודה פיזית. היה לי מאד קשה. ההרפתקאה של הקואופרטיב של הבולים נכשלה. נזכרתי שפעם נכנסתי לחנות למכור אלבומים, המוכר שאל אותי מאיפה אני, כשעניתי שאני מהונגריה ענה לי שמהונגרים הוא לא קונה. היו כנראה יצרנים אחרים של אלבומים שהסחורה שלהם היתה טובה יותר. מה שהוביל אותנו לכשלון.
בכל המקומות שעבדתי, במפעל האלומיניום והגומי אהבו אותי. אני זוכר שבמפעל האלומיניום עבדתי כל היום והכנתי 40 חתיכות. מנהל העבודה שאל אותי כמה הכנת? עניתי שהכנתי 40 חלקים. המנהל הזהיר אותי: “השתגעת, אף אחד לא עושה יותר מ-20. העובדים יהרגו אותך אם תעשה כל כך הרבה.” רוב העובדים נהגו לנוח בין הכנת מוצר אחד לשני, ופטפטו הרבה.
כשעבדתי במפעל הגומי הבנתי שאיני בנוי לעבודה פיזית. נתנו לי עבודה קלה יותר כמו להכין תערובת של הגומי. זו היתה עבודה בשלוש משמרות ולהגיע מנשר למקום העבודה במפרץ לקח זמן רב. צריך היה לצאת מוקדם בבוקר כי לרדת ברגל מגבעת נשר בה התגוררנו, לאוטובוס, ולחזור ולעלות לגבעה בערב ברגל.

כשתומי התגייס עוד גרנו בגבעת נשר. היינו רק שנינו בבית והוא היה ברמת דוד. כשעברנו לגור בקרית ים כבר היה הרבה יותר קל. היו פעמים שסיימתי את העבודה לפנות בוקר בשעה 3:00. לא המתנתי לאוטובוס הראשון אלא המשכתי ללכת ברגל הביתה. לא פחדתי אז. היום כבר הייתי מפחד.
היינו הרבה יותר צעירים אז. לא הרווחתי הרבה שם, אבל ממה שהרווחתי וממה שממי הרוויחה הסתדרנו. אבא שלך היה כבר בצבא וקבל משכורת ולא היינו צריכים לתמוך בו. אביך עבד אחרי הצבא בכל מיני מקומות והוא כבר יספר לך.
הכל היה בסדר עד שקרה משהו עם הלב שלי. הלכתי לבדיקה שגרתית אצל הרופא והוא שלח אותי לבדיקת א.ק.ג. שהראתה כי היה לי התקף לב. נשאלתי אם הרגשתי משהו, אבל לא הרגשתי זאת. קיבלתי תרופות ללב. בתקופה זו עבדתי בשטיפת חדרי מדרגות בבתים משותפים בחיפה. פעם עליתי לקומה רביעית להתחיל בעבודה והרגשתי שקורה לי משהו לא טוב. צלצלתי באחת הדירות ואמרתי לאשה שפתחה, באידיש כמובן, שאיני מרגיש טוב. החזרתי לה את הדלי והסמרטוט ובקשתי אותה שתוריד אותם למטה כי אני סיימתי עם העבודה הזו. ההתקף לא היה רציני. הלכתי לרופא שאמר לי כי חליתי באנגינה פקטוריס, וניתן לחיות עם זה עד 120 שנים.
התחלתי אז לעבוד בקונדיטוריה. כל יום הלכתי בסביבות השעה שתים עשרה אחת ועד השעה ארבע. אכלתי שם הרבה עוגות, ביסקוויטים ושוקולד. אבל כשהגיע סוף השבוע המעביד היה אומר שאין לו כסף לשלם וכי ישלם בשבוע הבא. כך נהג תמיד לדחות את התשלום. הוא היה משלם בקושי אבל המשכתי לעבוד שם כמה שנים.
כשאתה נולדת, אביך אמר לי לעזוב את מקום העבודה ולהשאר בבית לטפל בך והוא ישלם את השכר שקיבלתי. מאז התחלתי לטפל בך. [מאז היית בן חצי שנה] טיילנו שנינו בעגלה בקרית ים לכל ארכה. הלכנו לראות את הבניה של שלב ג’ וד’ שנבנו אז. מכלום צמחה שם עיר שלמה.
החיים שלנו בארץ לא היו כמו בהונגריה בה לא היה חסר לנו כלום ועשינו כל מה שרצינו. הלכנו שם הרבה לתאטרון ולקולנוע, פחות לקונצרטים ויותר לסרטים. כמעט כל יום יצאנו לפגוש חברים אחרי הצהרים בבתי קפה. היו מפגשי חברים למשחק קלפים (רמי) שלפעמים נמשכו לילות שלמים. בעיקר ממי היתה להוטה למשחק זה. אני לא כל כך. זה מה שהיה היה ונגמר. אין יותר.

[פפי נפטר ב-3 במאי 1992 ל’ ניסן התשנ”ב, הוא לא חש בטוב והלך לרופא שהמליץ ללכת לבדיקה בבית החולים. פפי התכוון לעשות קניית ירקות שבועית לממי. תומי לקח אותו לבית חולים ברמב”ם. אישפזו אותו והם עלו ברגל למחלקה, שם פפי נתן לו רשימת מכולת ובקש אותו לעשות קניות לממי. הם נפרדו, ובדרך חזרה תומי אכן עשה קניות. נסע לממי והבטיח שיבוא למחרת לקחת אותה לביקור בבית החולים. כשהגיע הביתה, טלפנו מבית החולים ובקשו אותנו להגיע. מסתבר שהוא קיבל התקף בבית החולים ונפטר.להלוויה הציעו לנו מעיריית קרית ים אוטובוס. הסכמנו לקחת למרות שלא ידענו כמה אנשים יגיעו. הגיעו אנשים מחיפה. לא שערנו שהאוטובוס יהיה כל כך מלא. המון אנשים שלא הכרנו מקרית ים הגיעו להלוויה. פפי היה איש נחמד, אהוב ומקובל על אנשים רבים.
אחרי מספר ימים לקחנו את ממי אלינו, לא היה לה טוב אצלנו. לא היה לה עם מי לשוחח. אני דיברתי איתה במין אידיש/גרמנית קלוקלת שלא איפשרה דיבור מעמיק. הילדים לא יכלו לדבר עמה, כי היא דברה רק הונגרית ומעט גרמנית. התכוונו לקחת אותה עימנו לטיול בהונגריה בחודש ספטמבר. אבל היא אושפזה ברמב”ם אחרי התקף סכרת, ואח”כ בבית חולים כרמל. שלושה חודשים אחרי מותו של פפי היא נפטרה לדעתי, ממפח נפש וגעגועים. ממי נפטרה באחד באוגוסט 1992, ב’ באב התשנ”ב.]