סיפורה של אמי, יפה בן-אריה סקלי, כפי שנכתב על ידה בשנים 2021-2022
נולדתי בנהריים שבעמק הירדן בשכונת העובדים של חברת החשמל שבנה פנחס רוטנברג. למעשה בבית החולים שוויצר בטבריה. בת שניה להורי, ב-30 למאי 1946. כ”ט אייר תש”ו .
אימי יחד רוזנזון בת זיסקינד אלכסנדר רוזנזון ואשתו שיינדל, נולדה בעיירה גוראי שבפולין. היא התייתמה מאמה בגיל צעיר, גיל 4. האם לקתה בסרטן כנראה ברחם ולאחר לידה נוספת של אחותה, נפטרה ביסורים רבים. היא זכרה את אמה באהבה רבה ובגעגועים. כל חייה סבלה מחסך אמהי. אני קרוייה על שמה שיינדל שפרושו בעברית יפה. היא זכרה אותה כנראה מסיפורים של אחיה הגדולים. האם היתה עמוד התווך של המשפחה. היא ניהלה מאפייה ופרנסה את המשפחה כנראה ברווחה יחסית. אביה היה תלמיד חכם לאחר מותה הידרדרה המשפחה כלכלית והאחים הבוגרים התפזרו. ידוע לי מחנה’לה ז”ל, ביתו של הפעטער שהיה אחיו של האב שהם ביקרו פעם את המשפחה בפולין, כמובן לפני המלחמה והוא היה נשוי שוב.
בגיל 16 עזבה אימי את הבית, למורת רוחו של אביה, היא הצטרפה בפולין להכשרה/קיבוץ ציוני של אגודת “החלוץ”, תנועה ציונית עולמית שאיחדה את צעירי תנועות הנוער ושהכשירה את חבריו לעבודת כפיים ולעלייה לארץ. ערב מלחמת העולם השניה היו בפולין כ-360 קיבוצי הכשרה ובהם כ12,500 חניכים. לדבריה היתה כבת 16 והתקבלה למרות גילה הצעיר כי הייתה יתומה. אימי זכרה באהבה רבה את צביה לובטקין שהיתה המדריכה שלה. היא עלתה ארצה באניה בשנת 1938 אחרי אבי. כנראה היתה בקיילצה כי ידוע לי ששם הדריכה צביה לובטקין.
יודעת לספר רק על שניים מאחיה של אמי. יעקב, אותו אינני זוכרת, איבד את אשתו ואת בנו הצעיר בשואה, בפולין. הוא ברח כנראה לרוסיה ועלה לארץ כשהתאפשר לו, הגיע לארץ טרם הקמת המדינה ומיד חוייל. הוא דיבר עברית צחה ויפה שלמד בפולין. הוא נפגש עם אימי ואיתנו עת התגוררנו בנהריים. בשנת 1948 בעת שירותו כחייל בסרפנד, הבין כי הוא סובל ממחלת הסרטן. מחשש ליפול למעמסה, נטל את נפשו בכפו. בן 35 היה במותו. את מכתב הפרידה שכתב לאימי אני שומרת. והוא יופיע בנספחים.
האח השני אברם, אשתו ושני בניו הגיעו ארצה מפולין ב-1956. הם התגוררו תחילה אצלנו ברח’ מאדר ואח”כ במעברה בכפר אתא. הבן הבכור שלהם אלכסנדר היה נכה ללא רגל, דיכאוני וידוע סבל. והצעיר חיים נראה ילד פעיל ואיכפתי שהתערה טוב יותר בחברת הילדים. מיד עם הגיעו סדרו הורי בדיקות רפואיות לבן, והוא עבר ניתוח ברגל, תוך כדי ניתוח עבר גם ברית מילה. אימו לא ידעה על כך ורגזה מאד, (בצדק לדעתי), על כי לא שיתפוה בהחלטה. האשה היתה גוייה כמיטב הסטריאוטיפ: שתיינית, אכלנית ופטפטנית. איבה היתה בין הורי לאישה. היא הייתה אשה כפרית שכנראה עזרה לאברהם בתקופת השואה. הורי, ובמיוחד אימי, תיעבו אותה. היא סרבה לאפשרות של כניסה לתהליך גיור. ועל רקע זה פרץ ריב בין הורי לאחיה. אמי דרשה שהוא יגייר את הילדים והוא סרב. אברם היה נגר והצליח לקיים את משפחתו. הבן הצעיר למד בבסמ”ת בחיפה. יותר מכך איני יודעת. הפעם האחרונה שפגשתי אותם היתה בהלוויה של אברהם בבית העלמין כפר אתא, זה היה בשנות האלפיים המוקדמות, גם אז לא דיברנו איתם. הקשר שנותק בשנות ה-50 לא חודש. להלוויה בבית הקברות של כפר אתא הבאתי את אימי מבית אילדן בו שהתה בעשור האחרון לחייה. היא היתה מלאת טינה כלפי המשפחה בעיקר כלפי האישה. לא הייתי פנויה אז להכנס לעניין זה ועד היום חבל לי שהקשר נותק.
לאמא היו שתי בנות דודות מדרגה שניה. האחת בחבצלת אזור רחובות רבקה גרינר עם שתי בנותיה מרים ועדנה. חיים האב עבד במכון ויצמן. כשהיינו ילדות קטנות נסענו לבקר אותם צופי ואני, וחיים לקח אותנו למכון וייצמן. ביקרנו במעבדות ואחד מנפחי הזכוכית הכין לי ברבור עם שמי. עודני זוכרת את כאב הלב כשנשבר הברבור. זה היה אחד מחפצי הנוי המעטים הפרטיים שהיו לי. אהבתי את מרים היפה שהיתה בערך בגילו של אורי, ופחות את עדנה שהיתה מעט צעירה ממני. בתמונה מן הבר מצוה של יעקב ז”ל. מופיעים כולנו.
אמי נכנסה לסכסוך עם בת הדודה הזו. עניינים של קנאה ושנאה. הן לא שמרו על קשר. אימי נטרה לה איבה. בת הדודה השניה היתה פנינה גורביץ שהיתה בת דודה משותפת לשתיהן. מאחר והתגוררה בחיפה ברח’ הס היה לנו קשר רצוף וקרוב איתה עד מותה. כמו לאמא ולציבור רחב שהגיע מאירופה, לבנות הדודות לא היתה משפחה בארץ. בנם האהוב של פנינה ומשה, יעקב, יעקב’לה נהרג בתאונת דרכים בעת שרותו הצבאי. הוא היה צעיר נאה בגיל 19, “ילד טוב”, נחמד ואחראי.
אחותו שרה’לה היתה צעירה ממני בשנה. ילדה יפה אך “פרא אדם”. פראית גסה, דווקאית שכל “לא” היה אצלה “כן” וההפך. אינני יודעת אם היא שלטה במעשיה. אבל אמא שלה בברור התביישה בה ולא ידעה לטפל בה, גם לא היתה לה סבלנות או מספיק אהבה בשבילה והילדה נקמה. אני זוכרת שלא אהבנו את שרה’לה כי לא הייתה צפוייה ותמיד חששנו מן ה”בושות” שתעשה לנו. כבר כילדה ידעתי שהיא סובלת מחוסר אהבה. האהבה כולה הלכה לאחיה הגדול. דווקא הוא ידע לטפל בה והיא היתה שומעת בקולו. מותו של יעקבלה השפיע לרעה על כולם.
נפגשנו לעיתים קרובות עם פנינה. היא היתה תופרת מקצועית ופרנסה את המשפחה. משה בעלה עבד תמיד בעבודות מזדמנות ואני זוכרת אותו כאדם שקוף ומושפל. מדי פעם היה מגיע לאמא לשפוך את ליבו ולהתייעץ עימה, והיא היתה מנסה לעודד אותו ולהמשיך ל”סבול”. פנינה היתה בהחלט אישיות קשה שעברה חיים קשים, נישאה למשה בלית ברירה ועתידה היתה לסבול עוד קשיים רבים מאלה.
במקרה היינו שם בביקור כשבאו להודיע למשפחה על האסון. אמא הצטרפה אל פנינה ומשה בנסיעה לבית החולים רמב”ם שם נערך הזיהוי. אני לקחתי את צופי ושרה’לה אלינו הביתה. הלכנו ברגל מרח’ הס ועד קרית אליעזר. גרנו אז בקרית אליעזר בדרך לבית החולים רמב”ם. מבית החולים הביאה אותם אמא, אלינו הביתה. לילה של בכי צעקות וסבל עבר על כולם כולל עלינו הילדים. יעקב’לה היה ילד אהוב וקרוב במיוחד לאימו. מעין פיצוי על חייה הקשים. עד היום אני זוכרת לילה נורא זה. אחד הטראומטיים בחיי. אמא שלי לא חשבה עלינו הילדים כשהביאה משפחה כואבת מיד לאחר האסון. היא שגדלה בתנאים קשים, לא היתה לה שום אג’נדה חינוכית. כשצריך היה לעזור היא עזרה. אני הייתי כבת 14-15, צופי בת 10-11 כשיעקב’לה נהרג ועד היום מהדהדות זעקות הכאב של אימו באזני.
אורי היה אז בצבא, כנראה בטירונות (הוא היה עתודאי והשלים שירותו בזמנים שונים: חופשות הקיץ מן הלימודים בטכניון. ובשנים שאחרי הלימודים). אני זוכרת שבתקופה אחרי ההלוויה, הוא היה צריך לחזור הביתה מאחד הקורסים בצבא. אמי ראתה מן החלון חייל מגיע בדרך. היא רצה לקראתו וכשנוכחה לדעת שאיננו אורי התעלפה על השביל.
החיים אחרי מותו של יעקב היו קשים אפילו יותר עבור הוריו ושרה. אביו משה נפטר מספר שנים אח”כ. פנינה נפטרה בבית אבות. אמא ליוותה אותה עדי יום מותה, לא שמרתי על קשר עם שרה. מעולם לא אהבתי אותה. לא כילדה ולא כמבוגרת. השטויות שאמרה בלילה הנורא הזה, לא הוסיפו לי רצון לשמור על קשר איתה. למרות שאני יודעת היטב שאין לתפוס אדם בשעת צערו. מה גם שהיא היתה ילדה בלבד. אמא שמרה על קשר טוב איתה. החיים המרו גם לה. היא התגרשה אחרי תקופת נישואים קצרה. נולדה לה בת הנזקקת להשגחה וטיפול קבוע. צופי אחותי הצעירה לא נשאה את המטענים הקשים ביחסים איתה ושמרה על קשר. אני, לא חשתי הכרח או רצון לעשות זאת, אלא ברמת הפייסבוק.
בת דודה נוספת שלישית של אמא, גם היא מדרגה שניה היתה פנינה פוגל מגבעתיים. היה להם שם משק חקלאי. רפת פרות גדולה. היא היתה אשה יפה שגם לה החיים לא האירו פנים. היו לה שני ילדים. חיותה היפה והנחמדת קצת מבוגרת מאורי, נפטרה בדמי ימיה מסרטן העור והשאירה שתי בנות שלא הכרתי ואביב בריון עליז וחביב. אורי נפגש איתו בדרום אפריקה. והיה איתו בקשרים חברתיים. הדבר האחרון ששמעתי עליו היה שנשדד בחנותו בדרום אפריקה, הוכה קשות והועבר ארצה במצב קשה. בצבא, שרתתי תקופה קצרה בתל אביב, זה היה כמעט בסוף השירות, לנתי מספר פעמים אצלה בגבעתיים והיא קיבלה אותי בשמחה בכל פעם שבאתי.
בשנים הראשונות של חיי, שנות החמישים, אני זוכרת הרבה בני עיירה של הורי שהיו מגיעים “משם”, מן הגולה הדווייה. בדרך כלל משכיבים אותנו לישון יושבים ומספרים לילות שלמים על מה שהיה. בדרך כלל חיים אצלנו מספר ימים/שבועות עד שמסתדרים בדרך כלשהי. הרבה פעמים בעזרת עסקנות של אבי. אמי חיתנה כמה פעמים על גג הבית ברח’ מאדר מכרים שהגיעו מ”שם”. אמא מעולם לא למדה בצורה מסודרת. גם עברית למדה בעצמה. היא קראה היטב והיתה מסיימת את קריאת העיתון מתחילתו על סופו. לכתוב כתבה על פי שמיעה, בהרבה שגיאות כתיב. היא היתה אשה חרוצה מאין כמוה. למדה לבשל בעצמה, ונחשבה בשלנית מצויינת, למדה לאפות ועשתה זו ללא לאות, היא ידעה לתפור והצטיינה במיוחד בסריגה. כשהיינו צעירים סרגה ותפרה לנו. כשנולדו הנכדים רכשה מכונת סריגה והייתה סורגת ללא לאות. במיוחד סרגה להם אוברולים. נשגב מבינתי כיצד למדה לתפעל מכונה מסובכת כזו. היא ידעה להכין “עבודת קייטרינג” שלמה במסיבות ביתיות של בר מצוה של אורי ובת מצווה שלי. הכל בכוחות עצמה. הכל הכל ידעה להכין ולמדה ללא לאות כל מיני תבשילים מכל מיני עדות. חבל שלא הערכתי זאת. פשוט הייתי הילדה הרזה שלא אוכלת. בקצרה “לא ידעה לאות”. מדי פעם לקחה עבודות נוספות של שמירה על ילדים. לא אהבנו עבודות אלה שכן נאלצנו לקחת חלק בהן ולעזור לה לשמור על הילדים.
כשאבי הוכנס למוסד סיעודי, היתה מגיעה מדי יום להאכיל אותו. לא חושבת שעשתה זאת מתוך אהבה, יותר עבד אצלה הטיעון של “מה יגידו או מה יחשבו”.
כמעט עשור חיה בגפה. אירחה את הנכדים המתבגרים וחיה כשנתיים עם איה ביתו הצעירה של אחי, הוריה שהו בניגריה מטעם חברת הבניה “סולל בונה”. השנים הללו היו שנים טובות עבורה. היא היתה עצמאית וחייתה לפי רוחה. בהיותה בת 82 הכנסנו אותה לדיור מוגן “בית אילדן” בקרית ביאליק. בתחילה הסתייגה ממלכת ל”בית זקנים” אולם במהרה מצאה חברות חדשות ולדעתי היו אלה השנים הטובות ביותר שלה. כשהגיעה לגיל 90 החל מצבה להתדרדר. בהדרגה איבדה את כושר ההתמצאות. היא נפטרה בבית אבות סיעודי “נהריים” בגיל 95 שנים. השנים האחרונות היו ממש “מיותרות” כי היא היתה כבר דמנטית. צופי ואני שהיינו אחראיות לטיפול בה, סבלנו בשבילה. לפחות אותנו זכרה והכירה עד יום מותה.
אבי היה הבן היחיד הצעיר והמפונק לאחר תשע אחיות. ה”בנימין” “בן אוני” של המשפחה. הוא נולד בעיירה דרושקופול מחוז ווהלין, בשנת 1918 לצ’ופה ולייב שרגיל. את סיפור משפחתו כתב איתי בעבודת בר מצווה. כתבה גם ציפי בת דודתי הניה שהכינה ספר לזכרון הוריה.
שתי אחיות נותרו לאבי, פסיה-פנינה עם בעלה נחום שולמייסטר – שמיר, שהתגוררה בכפר חסידים והגיעה ארצה לפניו. והניה עם ישראל צ’רני שחורי, שהתגוררה ברמת גן. לפנינה הבוגרת היו שלשה בנים. צפניה הבכור, נפטר ממחלה ב2022. אבשלום, בחור עליז ומלא חיים אותו אהבנו מאד וחיים ז”ל הצעיר באחים שהיה מבוגר ממני בשנה, ונפטר ממחלת הסרטן לפני שנים אחדות.
היו לו כישורי למידה שלא ניצל. כח רצון שהביא אותו למטרות שתיכנן. עם זאת היה מפונק ורגיל לתשומת לב מרובה. סבל ממצבי רוח משתנים. כשהיה במצב רוח טוב, כל העולם סביבו היה טוב, וכשהיה במצב רוח רע מרר את החיים לאמא וגם אנו סבלנו. כלפי חוץ הוא היה דוד בוני העליז, תמיד מסמר החברה. קרובי המשפחה לא ידעו כי הוא סובל ממרה שחורה.
האחות הניה התגוררה ברמת גן. גם לה ולישראל צ’רני שחורי בעלה היו שלשה ילדים. מוטי הבכור מבוגר ממני בשנה, ציפי צעירה ממני בשנה ואברמיק ז”ל, אפרוח צהוב ומפונק, בן זקונים מבוגר מצופי בשנה. שנפטר אף הוא ממחלת הסרטן לפני יותר מעשור שנים. מדי שנה היינו נפגשים כולנו בכפר חסידים ועושים את החגים כהלכתם, אצל פנינה. הם היו דתיים. וכך גם בניהם. המפגשים נערכו בביתם מסיבת הכשרות. אני זוכרת לפרטים את הצריף בו התגוררו בכפר ואת הבית שבנו. לימים התגוררה בבית זה צופי אחותי כשהתחתנה. והם עברו להתגורר בחיפה ברח’ עבאס ליד הורי.
עם בני הדודים ילדיה של הניה, היה לנו קשר חזק יותר. הם היו קרובים לגילנו. נהגנו לנסוע צופי ואני בחופש הגדול לרמת גן ולחזור עם ציפי ולפעמים גם מוטי ואברמיק היו מצטרפים. עם ציפי נהגתי להתכתב בגלויות ובכל שבוע היינו שולחות/ומקבלות גלויה אחת לפחות. אני זוכרת לטובה את ישראל אביהם, אדם חכם ומשכיל, טוב לב ואוהב, שבכל חופשה כזו היה נוהג לקחת אותנו לטיולים בסביבה. היתה לו הרבה סבלנות ואהבה אלינו ואל ילדים בכלל.
אבי ואחיותיו לא הגיע לגיל זקנה. הם נפטרו בשנות השבעים המוקדמות שלהם. כולם סבלו ממחלות רקע. אברמיק של הניה וחיים של פנינה נפטרו גם הם “צעירים למדי” שניהם ממחלת הסרטן.
אבי נפטר בגיל 73 בשנת 1992 בבית אבות במושבה הגרמנית. בבנין בבנין טמפלרי ששימש בשעתו כמלון ראשון בחיפה. בילדותי נקרא מלון וינדזור ובשנות ה-50-60 נהוג היה לחגוג בגינתו חגיגות גדולות כמו חתונות. המלון שימש בית אבות סיעודי וכיום עובר .לפני שנה 2021 חגגנו לי יום הולדת 75. נסענו כל המשפחה לשכונה הגרמנית בחיפה וטיילנו באתרים הטמפלריים כולל הבית ברח’ מאדר, מלון וינדזור היה בשיפוץ ומגרש הטניס מאחוריו עמד שומם. על פי השלטים עתיד היה לשמש לצורך בניין לאוכלוסיה סיעודית.
אבי עלה ארצה בקבוצה ההכשרה שלו כשנה לפני אימי. בעלייה בלתי לגלית ב1937, אימי הגיעה שנה אחריו. הם הכירו בהכשרה בפולין. וכבר בהכשרה היו זוג. ההכשרה היתה של תנועה “החלוץ” הם היו תחילה בקיבוץ “משמר הים”. זה היה קיבוץ שנוסד ב-1936 והתארגן לעלייה לקרקע במחנה זמני, הם התגוררו באוהלים בחולות קרית חיים. אבי עבד בנמל חיפה בפריקת אניות פחם ולעיתים בדייג ואילו אימי הועסקה בבית חרושת לברזל ובהכנת חצץ לבניה באזור חיפה.
שניהם זוכרים את שלב העליה לקרקע של הקיבוץ, דרומית לעכו ליד הים. זה אירע בשנת 1939 במסגרת ישובי “חומה ומגדל”. כל ההכנות לבניה נערכו בטרם העלייה לקרקע. ובן לילה עמד ישוב שלם עם צריפים מוכנים. בשל חוסר במקורות הכנסה עבר הישוב ב-1946 למיקום אחר, ליד עין אפק ושינה שמו בהתאם לאפק.
בשלב מוקדם למדי עזבו הורי את הקיבוץ ועברו לטבריה. שם נולד אחי הבכור אורי בשנת 1942. אני נולדתי כבר בנהריים למעשה נולדתי בטבריה בבית חולים שוויצר, בשנת 1946 ב-30 לחודש מאי. משפחתי כבר התגוררה בנהריים בשכונת העובדים. אבי עבד כשומר בחברת החשמל. הוא למד ערבית מן העמיתים השומרים הערבים שהיו בנהריים. אימי הועסקה זמן מה בבישול בחדר האוכל. בשנת 48 פרצה מלחמת השחרור. שטח נהריים היה שייך לירדן. הירדנים פרצו לאתר הרסו את המבנים ולקחו את העובדים שנשארו בשבי. הם היו במחנה שבי יחד עם אנשי ירושלים העתיקה. הנשים והילדים פונו לחיפה עוד קודם לכן, ואבי הצליח לברוח והגיע למקום אחרינו. כל התקופה שהתגוררו בנהרים, היה אבי חבר ב”הגנה” לדברי אחי, עסק אבינו בהברחת נשק מירדן להגנה. העובדה שלמד לדבר ערבית עזרה בתפקידו זה. עם קום המדינה, שירת בצבא זמן מה והשתחרר עד מהרה. כאמור קיבלו עובדי חברת החשמל מגורים בבתים של רשות ה”רכוש הנטוש”. בתים שהמדינה החרימה שהיו בתים של ערבים שעזבו בתקופת מלחמת העצמאות, וגרמנים שגורשו מן הארץ עוד טרם המלחמה. ביניהם שני בתים צמודים וזהים ברח’ מאדר שלימים קיבל את השם רח’ “לוחמי הגטאות”. בחיפה קיבלו עובדי חברת החשמל בתים נוספים מן “הרכוש הנטוש”.
גרנו במושבה הגרמנית בחיפה בבתים של הרכוש הנטוש. הבית שלנו עמד על גבעה ברח’ מאדר 49 הרחוב נקרא ע”ש אחד האיכרים מן ההתיישבות הטמפלרית בארץ ועמד בסוף הרחוב העולה פינת רחוב אלנבי. הגענו לחיפה בתחילת מלחמת השחרור ובשני הבתים בסוף הרחוב התגוררו עובדי חברת החשמל שפונו מתחנת הכח בנהריים. כשבאנו לחיפה קיבלנו דיור זמני באזור של העיר התחתית, לדעתי ברחוב הגובל בדרך יפו קרוב לבית החולים רמב”ם. היום גם רח’ מאדר בנוי כולו וגם האזור של קרית אליעזר אותו אני זוכרת כשדות שהיו פעם האזור החקלאי של המושבה הגרמנית. הבתים של המושבה הגרמנית מאד מאופיינים. הם בנויים מלבני אבן ששמרו על יופים במשך מאות השנים שחלפו. הבניה הגרמנית היתה דוגמה ומופת לאנשי העליה הראשונה והשניה. והם הוקירו את חריצותם של הגרמנים שהצליחו במשך שלושים שנות התיישבות להגיע לאמידות ולעושר.
הבנין מס’ 49 היה כאמור הקיצוני ברחוב. היתה לו כניסה ראשית. בצד ימין בדירת המרתף התגורר המהנדס כחל שנקרא כחול. לימים כתב ספר הנקרא “סכרים בפרץ”. מעליו התגוררה משפחת נזרי שילדיה תחיה ז”ל צעירה מעט מאורי, חנה-חניק למדה בכתה אחת עימי, ואמנון בגיל של צופי. מעליהם גרה משפחת בינג שילדיה בועז ויורם אף הם במסגרת הגילאים שלנו. מולם התגוררה התגוררה משפחת עולמי. היו להם בן ובת שרה שהיו בוגרים והקשר שלנו כילדים כמעט לא היה קיים. מתחתם התגוררה משפחת מילשטיין עם ילדיהם הבוגרים מנחם, יעקב ושפרה. שפרה היתה בעלת תכונות “טיפוליות” וארגנה את חיי החברה של ילדי הרחוב. מתחת למשפחת מילשטיין, בקומה הראשונה התגוררנו אנו. לבית שלנו היתה כניסה נפרדת עם חצר שנחשבה רחבה בתנאי הימים ההם. הכניסה הראשית לביתנו הובילה לחדר מבוא בו עמד שולחן עם כסאות משמאלו חדר הילדים בו התגוררנו כולנו. אחריו חדר צר אותו נהגו להשכיר מדי פעם. כשלא היה לנו דייר, גר בו אורי. ממולו חדר שינה של הורי ששימש גם סלון. משמאלו היה מסדרון שהוביל שמאלה למטבח שמאחוריו היו שירותים של מקלחת ומקום למכונת כביסה. חדר זה שימש כנראה כחדר שירותים “בול פגיעה” בור ביוב והתאים מאד ל”מכבסה” שלנו שהיתה מכונת כביסה גדולה מאד ותפסה את כל רוחב החדרון. כעובדי חברת החשמל היה באפשרותנו להחזיק גם מכונת כביסה חשמלית וגם מקרר חשמלי שנחשבו מותרות בתקופת “צנע” זו. עד כמה שאני זוכרת היא חיממה את המים וכיבסה. את הסחיטה נהגה אימי לעשות בידיה. מדי פעם היתה מתקלקלת ה”מכבסה” ועובדת ערביה באה ל”בשל” את הכביסה בדוד שהתבשל על פרימוס, בחצר ולהספיג אותה בכחול כביסה – ששימש מלבין בימים אז. קראו לזה “יום כביסה” שבאמת ארך יום שלם. גם מקרר חשמלי היה בגדר מותרות. לרב דרי הרחוב, כולל פתה ודודה היה ארון מקרר שצרך קרח. מדי יום היתה עוברת עגלת הקרח ברחוב, ואנשים היו קונים רבע, או חצי מלבן קרח. המוכר היה מחזיק את גושי הקרח מכוסים בשק והיה חותך את הקרח באיזמלו. את הקרח לקחו הקונים בדליים או ארגזים ושמו אותו בארגז הקרח של המקרר הפרימיטיבי ששמר על המזון תקופה קצרה בלבד. מדי פעם היינו יוצאים לכניסה לחצר יחד עם הדודה וקונים קרח שהספיק בקושי ליומיים.
מן המטבח בו התקיימו כל הארוחות היתה יציאה שהובילה לשביל מבוטן סביב לבית. שם אוכסנו כל הדברים שלא נזקקו להם בדחיפות. שם גם נבנה שובך יונים ששימש מקור לבשר בכל שנות ה”צנע” – שנות החמישים. היונים התרבו בקצב מהיר למדי, נהנו משאריות האוכל של הבית. כשהוחלט לאכלן נהג אבי לשחוט אותן ולזרוק את גופן המפרפר לדלי, מראה שלא נחסך מאיתנו. אימי נהגה למלא אותן ולאפות בתנור. מאכל שנחשב לטעים במיוחד. אנו לא התלהבנו שכן הדרך בה הגיעו היונים לסיר היתה מוכרת לנו. מדי פעם גידלו גם כמה תרנגולות. אני זוכרת את צופי התינוקת בלול בכניסה לבית צורחת כי התרנגולות באו לנקר ולאכול את הענבים שאמי הכינה לה בצלחת. (לא היו ענבים ללא חרצנים. אמי נהגה לחצות את הענב ולהוציא מתוכו את החרצן).
ניתן היה להכנס הביתה בכניסה הראשית לרוץ במסדרון לצאת דרך המטבח ולהקיף מחצית מן הבית חזרה אל הרחוב. אחי אורי הכיר דרך זו מצויין. זו הדרך שעשה פעמים רבות כשאבא שלנו רץ אחריו לתפסו ולהחטיף לו מנה. הם היו מקיפים את הדירה מספר פעמים ואורי הזריז יותר היה מצליח להמלט מהבית. בדרך כלל ברח אחי אל חברו נחום שגר בקצה השני של הרחוב שלנו פינת רח’ הרדג שקיבל את השם רד”ק.
גם השכנים שלנו דאגו להרחיב את מקורות מזונם. משפחת עולמי מן הקומה השלישית גידלה במרפסת “שפנים” שהיו למעשה ארנבים. מדי פעם היה נופל ארנבון קטן מבעד סורגי המרפסת. אם היה שורד את הנפילה היינו שמחים לאורח הקטן, מרפדים לו קופסת מגורים, ומתקשים להפרד ממנו כשבאו מלמעלה לדרוש אותו.
הימים היו ימי “צנע” שאחרי מלחמת השחרור. היה מחסור בירקות, בבשר ובמוצרי חלב שחולקו בפנקס תלושים לכל משפחה. כילדים לא סבלנו כי לא היה רעב. אבל גם מותרות לא היו. מדי פעם דודתי פנינה מכפר חסידים שלחה עוף, ביצים או ירקות מתוצרתם. דודי נחום בעל האופנוע עם סירה היה מבריח את המוצרים מפני המשמרות שהיו ממוקמים בג’ק פוסט בואכה חיפה. אני זוכרת את הנסיעות המלהיבות הללו עת היה מחזיר אותי מביקור בביתו. יושבת על חבילת מזון בסירה של האופנוע.
התזונה היתה שונה בתקופה זו, ניתן לאמר שהייתה בריאה יותר. בשר כמעט לא אכלנו. בשבתות היה מדי פעם עוף. לחגיגות משפחתיות היתה מכינה דגים ממולאים. כולם היו מהללים את הדגים שלה. אני כמעט ולא אכלתי אותם. סלט היה עשוי מעגבניות מלפפונים ובצל. אמי היתה מכינה סלט משלושה צבעים עשוי מכרוב, כרוב סגול וגזר. היא היתה מומחית להכנת חצילים. בשעתו לא אהבתי חצילים כי אכלנו הרבה מדי מהם. אבל היום אני מתגעגעת לחצילים שלה. אני חושבת שאין טבח היום שיודע להכין את כל סוגי החצילים שהיא הכינה. זכורים לי חצילים-כבד, חצילים רומניים עם גמבה. חצילים על האש עם או בלי טחינה\מיונז. חצילים מטוגנים בכל מיני סוגים. עם ובלי מיץ עגבניות וכו.
לחם היה בשתי צורות שחור ולבן. אצלנו העדיפו לחם שחור. בשנות השישים כבר היו כמה סוגים נוספים של לחם. זכור לי הלחם החי, כך קראו לו. שהיה יקר מן הלחם האחיד. חבל שהיום לא מייצרים אותו, הוא היה מן נוסחה של לחם כפרי, אך היה אפוי בתבנית וקטן מן הלחם האחיד.
אני זוכרת עוגה אחד מיוחדת. עוגה מבצק פריך עשוייה שכבות ועליה קרם עם שבבי שקדים. להזכירכם כי חמאה לא הייתה נפוצה והאפייה נעשתה עם מרגרינה. אימי היתה מכינה עוגה זו בארועים מיוחדים כי היא היתה גם יפה לעין. כשהייתי קטנה קראתי לה עוגת המלכה. היא התמחתה במיוחד בעוגות שמרים. גם הם במילויים שונים ובצורות שונות.
במסיבות וחתונות היו מגישים סנדוויצים. פרוסות לחם חצויות מרוחות בממרחי גבינה או בנקניק שניתן לקנות בתלושים ושנתן ריח למסיבה כולה. בעוגות מעשי יד וביין תוצרת מקומית. המשקה היקר יותר היה קוניאק 777. זה מה שניתן היה לעשות בזמנים אלה. אף אחד לא צקצק כי זאת היתה מציאות החיים. רב המכירים והשכנים היו ממעמד בינוני וניזונו דומה.
הורי היו אנשים חסרי השכלה. ספק אם אימי סיימה בית ספר יסודי. אבי קיבל גם חינוך דתי. אבל לא השלים אותו. הם בקושי דיברו פולנית. כשבאו לארץ בגיל 17-18 שכחו שפה זו. ביניהם דיברו עברית ואידיש. אבי היה אדם אינטלגנטי שנטמע בהצלחה בחברה. הוא היה בדחן ובכל ארוע הפך למסמר המסיבה. בבית היה איש שונה, נע ממצב רוח דכאוני לשמחה ועליזות. מיד כשהיה מגיע אורח היה “חוזר לחיים”. במשפחה אהבו אותו תמיד בגלל מצב הרוח הטוב שלו. העליזות הסוחפת ושפע הבדיחות במשפחה כינו אותו “בוני”.
היום הייתי יודעת שהוא סובל מהפרעה דו קטבית. אני זוכרת ויכוחים ומריבות בבית על בסיס יומי. בעיקר בעניני כסף. אבי חסך תמיד ואימי רצתה לשחרר קצת. היא הרגישה חנוקה לצידו. היא היתה עקרת בית למופת. חרוצה וחסכונית. בישלה ואפתה, סרגה ותפרה. כשהיינו ילדים תפרה לנו הרבה. סרגה בידיה סוודרים יפים ומדוייקים. בשלב מסויים רכשה מכונת סריגה וסרגה לכל הנכדים הקטנים אוברולים, שמלות ומכנסיים. לרגע לא נחה. מדי פעם טיפלה בילדים תמורת תשלום. תמיד היתה בפעולה. המנוחה היחידה שלה היתה תוך קריאת עיתון. היא קראה את העיתון מתחילה ועד סוף והיתה בקיאה בנעשה בארץ. היתה לה עמדה פוליטית עד סוף ימיה.
אבי היה עסקן מפא”יניק קטן. עבד בחברת חשמל וצבר ותק רב. הוא הצליח לעזור בנושאי עבודה ודיור לרבים שפנו אליו. בתחילת שנות החמישים עזר במיוחד לעולים החדשים. למכירים ולמכירי מכיריו. אנשים אהבו אותו בשל כך. אימי חיתנה על הגג של הבית במאדר מכרים – בני עיירה מפולין שהגיעו מן התופת. אני זוכרת לפחות שתי חתונות. לא כל כך את החתונות אלא יותר את התמונות.
אבי נפטר ב1991 בגיל 72. אחרי שיצא לפנסיה מחברת חשמל מצא עבודה נוספת אך תוך מספר חודשים חלה והפסיק לעבוד. כשהגיע לגיל 70 הדרדר מצבו והוא הפך סיעודי. אמא לא יכלה לטפל בו והעבירה אותו לבית הורים במלון וינדזור שבמושבה הגרמנית. יום יום היתה מגיעה לבקרו. אולם הוא גווע במהירות יחסית. בשנים האחרונות הללו היה שקוע בדיכאון (מוצדק) בשל מצבו. לדעתי למרות הדמנציה הבין את מצבו. ורצה למות. הוא קבור בחלקת “ההגנה” בבית הקברות “כיאט ביץ”, בית העלמין הישן “שדה יהושוע” בחוף הכרמל חיפה. אימי הצטרפה אליו לקבר כפול כעבור 22 שנים בהיותה בת 95.
אחרי מות אבי החלה אמא בחייה העצמאיים. היא עברה דירה וגרה ברח’ ברכה חבס, בסביבת בית חולים “רוטשילד – בני ציון”. היו לה חברות חדשות, נרשמה לחוגים ותעסוקה. בקרה במפגשים לותיקים שארגנה חברת החשמל. גרה מספר שנים עם איה כשאורי ויעל עברו לדרום אפריקה. כשעברה את גיל 80 הצלחנו לשכנע אותה להכנס לדיור מוגן. היא נכנסה ל”בית אילדן” בקרית מוצקין כשהייתה בת 82 ונהנתה מחברה ופעילות כעשור. אחרי גיל 90 החלה להדרדר מבחינה בריאותית ומנטלית. בגיל 93 הכנסתי אותה ל”נהרים” בית הורים באגף הסיעודי שלו. בסוף ימיה זיהתה רק את צופיק ואותי. היא פשוט הצטמקה והלכה. בשלושת השנים האלה כבר גרתי בתל-אביב. הגעתי אליה מדי שבוע. נסעתי ברכבת, צופיק שגרה בק. חיים היתה מחכה לי בתחנה, והיינו נוסעות אליה. כשצופי לא היתה, הייתי הולכת ברגל מרחק של כרבע שעה לבית האבות. היו אלה שנים קשות. הדילמה של טיפול באם או בבת היה קשה לי. ידעתי שהעדפתי את הטיפול בבתי ובביתה על פני הטיפול באימי. זה גבה ממני מחיר נפשי. תמיד הרגשתי אשמה שלא עשיתי מספיק עבורה. זאת למרות ששהתה במוסדות מעולים.
צופי שגרה קרוב היתה מבקרת אותה כמעט מדי יום. והיא זו שהיתה המטפלת הראשית. אני זוכרת את הביקור האחרון אצל אמא. הגעתי לבד (צופי היתה עם המשפחה באילת באותו שבוע) היא ישבה ליד השולחן, (כבר לא הלכה תקופה ארוכה). ראתה אותי וחייכה. את מרבית הדיבור עשיתי אני. כמעט ולא דיברה. לפני שיצאתי אמרתי לה: “אני אוהבת אותך”. היא חייכה ואמרה: “גם אני”. חייכה כל העת וגם הרימה יד לשלום כשנפנפתי לה לשלום ליד המעלית. בבקר שבת בסוף אותו שבוע נפטרה. אני חושבת שאת האבל עשינו צופי ואני בתקופה בה שהתה במקום זה. כשנפטרה היתה הקלה בשבילה. תמיד התלוננה שאלוהים שכח אותה. איתו מספר שפעם בקר אותה בבית אילדן ושאל אותה אם היא חושבת שיש אלוהים, היא אמרה שהיא לא יודעת אבל שהיא כבר גמרה לעשות בשבילו. זה מאד מתאים לה. היא היתה אישה מציאותית והחיים לא היטיבו עמה. היא לא ידעה להנות מן החיים ואולי פחדה להנות, כי לדעתה היה מחיר לכל דבר בחיים. היא לא אהבה את התלות באדם זר ושנאה את הצורך להעזר. למזלה הדמנציה גברה כל כך שלא בדיוק הבינה היכן היא נמצאת. לדעתה היתה בבית חולים כפי אמרתי לה כשהכנסתי אותה למקום.
ממול הכניסה לביתנו ברח’ מאדר היה מוסך/מחסן בנוי מבטון. המחסן היה בנוי בחצר בין שני הבנינים של אנשי חברת חשמל, למוסך זה נכנסו לגור הדוד והדודה של אימי. צבי הירש ושרה רוזנזון, שהגיעו ארצה בסוף שנות ה-40. הם האריכו את המוסך כשבנו חדר כניסה צר מעץ ששימש מטבח, וחדר חיצוני אחורי ששימש שרותים ומקלחת. אני מעריכה היום שהמגורים שלהם הכילו בין 30-ל40 מ”ר בסה”כ.
לדוד של אמא קראנו פתה שכן לא ידענו לבטא פעטער (דוד באידיש) ולדודה קראנו בפשטות דודה. לגבינו הילדים זה היה שמם. בעקבותינו קראו להם כך כל ילדי השכונה. כולם הכירו אותם כי הם היו בעלי קיוסק. בעצמם בנו צריפון בקרבת הבנין שעמד בצד בכיוון רח’ אלנבי והקימו בו קיוסק. פתה דבר עברית יפה, אנשי השכונה וכל מכריו רכשו לו כבוד רב. הוא היה יהודי בעל זקן שהזכיר לי את “המתמיד” של ביאליק. גם ילדי השכונה התנהגו להפליא בנוכחותו. דודה היתה אישה קטנה שדברה רק אידיש. בזכותה אני מבינה שפה זו גם היום. היינו נכנסים לביתם מדי יום ישר למטבח, ומקבלים יחס של נכדים. הם היו אנשים דתיים וכך היו כל באי ביתם. כל עוד היו בבית שמרו ילדיהם על אורח חיים דתי.
הכניסה לביתם היה דרך המטבח. הביתן היה חצוי לשנים, חדר אליו נכנסו מן המטבח. החדר היה מוקף מיטות סוכנות, של ה”ילדים”. שם התגוררו חנה’לה, משה וברוריה הצעירה. חדר זה שימש גם חדר אורחים. במרכזו עמד שולחן וכסאות. מן החדר הובילה דלת לחדרון פנימי נוסף שם התגוררו ההורים פתה ודודה. הבן הבכור שלהם לוי הגיע ארצה איתם כאיש נשוי והתגורר בדירה שכורה בואדי סאליב עם חנה אשתו היפה והמטופחת. לאשתו של לוי היו אחים שעזבו אחרי המלחמה לארה”ב. המשפחה היתה חסרה לה והם עזבו עם הבת הקטנה והמפונקת שלהם פרומה. שם נולד להם ילד נוסף בשם אורי. הבת השניה של פתה ודודה אף היא חנה-חנה’לה היתה בוגרת כשהגיעה, בחורה דתית וחרוצה שנשארה רווקה ממורמרת. חנה עברה את גיל 90 ונפטרה לפני כשנה ב-2020 בבית אבות שנקרא “נהרים” והוקם לצורכיהם של חברי חברת החשמל, אולם בשל ביקוש נמוך נפתח לקהל הרחב. אמא נפטרה לפני חמש שנים (בשנת 2005) אף היא ב”נהריים” אבל בצד הסיעודי שלו. כל קשר עם חברת החשמל ונהריים היה מקרי ביותר.
אחרי חנה’לה היה הבן משה והצעירה ביניהם ברוריה שהיתה כבת 14 כשהגיעו. אימי דאגה לרשום אותה לבית ספר. הגדולים יצאו לעבוד. חנה השתלבה כמבשלת בבית חולים כרמל, משה בעל “ידי הזהב” עבד ברפא”ל וניהל את בית המלאכה. הוא היה אהוב על כולם – חברים וילדים. הוא היה אדם קטן וצנוע, טוב לב וחביב. אהבנו אותו מאד. גם תומי התקשר אליו, הוא הכיר אותו עת עבד ב”רפאל”. כשהתגוררנו בקרית חיים, בשיכון אחר נשואנו, נהגנו לבקרם, הם התגוררו רחוב אחד אחרינו בבית קטן ונחמד.
ברוריה היתה בעלת הקשרים הטובים ביותר איתנו הילדים בשל קרבתה לגילנו. כיום רק היא חיה וקרובה לגיל 90. ברוריה ומשה התחתנו עם חיים וטובה אחים אף הם. חיים היה בחור שחרחר גבוה וחזק. הוא היה קורא ספרים בלתי נלאה. הוא שעשע אותנו הילדים בכוחו הרב. היה מסוגל לתפוס אותי ברגל ולהרים אותי לגובה בקלות רבה. אני חושבת שהכרתי אותו במדים בשנת 1956 כשחזר ממבצע סיני. לימים עבד בבית חרשת לזכוכית “פינציה”. זמן קצר אחרי הפרישה חלה ונפטר. אני חושבת שמותו של יוסי תרם לכך.
האחים הכפולים חיו בקרבת מקום זה לזה, ברוריה וחיים בקרית ים, משה וטובה בקרית חיים. כל ימי חייהם שמרו על קשר הדוק של המשפחות. כשהזדקנו עברו ל”בית אילדן” הבית בו היתה גם אימי לפניהם.
יוסי פלדשטיין בנם של ברוריה וחיים בוגר בסמ”ת התגייס לצנחנים ונפל עם אסון נפילת המסוק בבקעת הירדן (אסון הנ”ד תאונה אווירית שהתרחשה במאי 1977). ההלוויה הראשונה והנוראית לה הייתי עדה. גרנו אז בקרית חיים, עבדתי במשרד הסעד/רווחה בעירית קרית ים והגעתי מיד כשהתפרסמה הבשורה המרה. גילי האח הצעיר, בן גילו של איתי, בילה אצלנו את הלילה הראשון לפני ההלוויה והובא איתנו להלוויה. זו היתה חזרה נוראית על טראומת נעורים, עת יעקב’לה נהרג בעת שרותו בצבא. יוסי היה ממש “ילד נחמד”. הוא היה תינוק מתוק שאהבתי מאד, בן 19 היה במותו, הכאב עליו קיים עד היום. בקיץ זה עברנו לקבוץ אלונים, שם קיבלתי עבודה כמורה.
הבית השני מתחת לבית שלנו מס’ 47. המבנה היה תואם למספר 49. כניסה ראשית בו התגוררו מימין משפחת וילנר עם דליה היפה ואחיה פרא האדם עודד. מעליהם משפחת רבזין על שלשת ילדיה ברוך שלימים היה “הבוס” של תומי, רוני שנפטרה בארה”ב, וישראל הצעיר יותר. לא אשכח את האימה ששררה בשכונה כשישראל חלה בשיתוק ילדים, את הבהלה שאחזה בקרב הילדים והשכנים. היה פחד לצאת לרחוב. לא בדיוק ידעו כיצד להמנע מהדבקה. לנו הילדים שחיינו ושחקנו ברחוב, היה עוצר זמני. ברח’ הרד”ג שקיבל אח”כ את השם רד”ק, היתה לי חברה שלמדה איתי בכתה. אראלה דויטש, ההורים שלנו היו מיודדים ונפגשו לעיתים קרובות. מולה גר יעקב ליכטר צעיר מאיתנו בשנה. אף הוא חלה בצורה קשה. הוא יצא נכה מן המחלה. אבא שלו שהיה שוטר השקיע זמן רב בשיקום הילד. גם יענקלה כישראל היה ילד חכם בצורה יוצאת דופן. הוא היה מיוזמי ההתיישבות ביובלים וראש הועד הראשון של הישוב. אדם נבון, איש שלום ויזם. כיבדנו אותו מאד על תכונותיו אלה.
ישראל ניצל ויצא מהמחלה אחרי אישפוז ארוך, אבל צלע באחת מרגליו. ממול משפחת רבזין, התגוררה משפחת ולטר עם שני בניהם: הבכור יהודה והצעיר איתן. אביהם נפטר עוד כשגרנו ברחוב וזה היה ארוע מזעזע לכולם. מתחת משפחת ולטר התגוררה משפחה שלא היתה משוייכת לחברת החשמל, הבן נקרא אפריים והיתה לו מונית. אינני זוכרת אותם. בקומה הראשונה במקביל לבית שלנו התגוררה משפחת טוהר. גם להם היתה כניסה נפרדת. האב בנימין היה מורה בנהריים. אדם גבוה ורזה, קפדני בהתנהגותו. האם חוה היתה גננת ופתחה גן ילדים בדירה. החצר שלהם היתה ללא מוסך והיה בה מקום מתאים לגן. כמעט אף אחד מילדי הבתים לא הלך לגן זה. האבות עבדו אבל רב הנשים לא. ההכנסה לא הספיקה לשלם לגן לפני גן החובה. הבן שלהם היה אורי, נער צעיר, גבוה ויפה שלמד בבי”ס ריאלי. הבת מיכל למדה איתי בכתה. זעזוע שאוחז בי עד היום, הוא הידיעה שהגיעה לרחוב שלנו, התאבדותו של אורי. הוא היה בצבא, בנח”ל והסיבה שבה תלו את התאבדותו הייתה אהבה נכזבת. נדמה לי שהיינו אז בכתה ח’. את מיכל מעטתי לראות מאז. אביה נפטר זמן קצר אחרי הארוע, והיא ואמה עברו דירה.
שנים רבות אחרי, כבר הייתי אם לשניים, בסוף שנות העשרים שלי, התקבלתי לעבודה ראשונה בהוראה כמורה מחליפה בבית ספר תיכון קרית חיים. ישבתי ליד שולחן המורים ואחת מהן פנתה אלי ושאלה אם אני יפיק. בשם זה הכירו אותי כל ילדי השכונה ובי”ס. כך קראו לי בבית. אני מסתכלת עליה, ושואלת אותה איך את יודעת את הכינוי שלי. אני מיכל טוהר היא הציגה עצמה. התרגשתי עד דמעות. לא הייתי מכירה אותה אם לא היתה מציגה עצמה. מעולם לא ראיתי שינוי כל כך גדול באדם, לא היה בה דבר שניתן היה לזהות את מיכל מהעבר.
על הגג של בית מס’ 47 נבנה צריף מגורים קטן. באה לגור שם משפחה “משם”. משפחת זלצר שהתחברה אחרי השואה. אם ובת עם זלצר. הם הולידו יחד שתי בנות נוספות. הבת הגדולה רעיה נשאה בגיל צעיר. איטה בת גילי היתה ילדה מגודלת ומוצקה. היא החליפה את שמה ונקראה עירית. האחות השלישית הצעירה היתה בת גילה של צופי. כשהיית נכנס לביתם הרגשת מיד במתח ששרר באוויר. מקורו היה באב. הוא היה אדם נמוך קומה אך מוצק. עבר מעבודה לעבודה כדי לפרנס את המשפחה. פעם פתח בשוק ליד רחוב יפו חנות עופות. אמא היתה הולכת עד שם, כדי לקנות אצלו, למרות המרחק הרב. המוטו שלה היה צריך לעזור. איטה היתה תלמידה מבריקה. אני זוכרת אותה מכינה שעורים בהפסקות. מלמדת אחר הצהריים ילדים בשעורים פרטיים. המצוקה בבית דחפה אותה לעצמאות. גם בתיכון למדנו יחד. היא למדה במגמה ריאלית וגם שם הצטיינה בלימודיה. פעם אחרונה שראיתי אותה היה בצבא, היא הייתה עתודאית שלמדה פסיכולוגיה. שמעתי שנישאה לבן כתתה ועברה לארה”ב ושם גם התאלמנה. יותר מזה אינני יודעת עליה.
אני זוכרת ארוע שהיה לי עם אמא שלה. בבית הספר היינו מבקרים אצל רופא שיניים על פי תור. כשמישהו היה יוצא לבקור ולא חזר בזמן לסיום הלימודים, היה נהוג שחברו לוקח את התיק שלו הביתה. פעם נקראה איטה לרופא השיניים. היא בקשה ממני שאקח את תיקה הביתה ואני הבטחתי לעשות זאת. כשנסתיימו הלימודים הגיעה אמא של מיכל, שהיתה שכנה אף היא לקחת אותה. הן אמורות היו לחזור רק אחרי הצהריים. היא אמרה שתקח את התיק. “נלחמתי” על התיק ואמרתי לה שהבטחתי שאני אקח אולם היא התעקשה לקחת אותו ממני. אחרי בית הספר הגיעה אמא של איטה אלינו הביתה. דיברה משהו באידיש עם אימי ונכנסה לחדרי. שמעתי צועקת באידיש מן המטבח. התחבאתי מאחורי הארון בחדר, אולם היא באה וצעקה עלי באידיש ובעברית רצוצה שהבטחתי לקחת את התיק והיו בו כל הספרים והמחברות. ובגללי יצטרכו לקנות הכל מחדש. ממש יצאה מגדרה בשצץ קצף. ניסיתי להסביר לה שאמא של מיכל לקחה את התיק אולם היא היתה בשלה. בשעות הערב חזרה לביתנו לבקש ממני סליחה. אמא של מיכל כנראה הסבירה לה מה קרה.
עד היום לא הבנתי מדוע אמא שלי נתנה לה לצעוק עלי בביתנו. והשאירה אותי להתמודד איתה בעצמי. כנראה ריחמה עליה על מה שעברה “שם” ועל מה שהיא סובלת במציאות העגומה בה היא חיה. בכלל מיעטו הורי להתערב בעינייננו. כך בבית ספר וכך בין חברינו. גם כשגדלנו לא התערבו רק הכווינו אותנו ללמידה. השכלה היתה חשובה בעיניהם במיוחד.
חיי החברה של הילדים בשכונה היו סוערים והתנהלו בחוץ: ברחוב ובחצרות הבתים. השתמשנו בשדות ובשטחים הפתוחים מסביב לבנינים. ממול לביתנו היתה גבעה ועליה עצי אורן וחרוב עבותים בהם השתמשנו לקשירת חבל “טרזן”. מאחורי הבתים ומתחתם היו שדות. היה מגרש כדורגל שבו השתמשו ילדי בית ספר “עמל” שהתגוררו במבנה טמפלרי ברחוב מקביל, רח’ הגנים. בית ספר עמל היה בית ספר לילדים קשי חינוך, ילדי מצוקה, יתומים ועזובים. היו ביניהם עבריינים ובריונים ואנו פחדנו מהם. באולם שבבית הספר התקיימו מסיבות בר מצוה וחתונות לבני המקום.
מעל לרחוב שלנו כשחצינו את רחוב אלנבי עמד בית בודד, וילה טמפלרית יפהפיה. גרה שם קיילה פרידמן בת עיר של אבא שלי. קיילה היתה אחות בבית חולים ולה בן מיכה. לבית היתה חצר נרחבת מלפנים ומאחור. מתחת לבית היתה באר בה נקוו מי הגשמים והיתה לו כניסת מדרגות עם מרפסת נהדרת. עד היום אני זוכרת את מבנה הבית הזה ואת סדור חדריו. אחרי שעזבנו את הרחוב “הרכוש הנטוש” בנה על גגו קומה נוספת, חבל. משמאל לוילה זו היתה גבעה ועמדה שם חורבה של בית אבן גבוה בסגנון מיוחד. בצד הכניסה היה מעין מגדל עגול, לא ניתן היה להבחין במתווה הבית, אולם במגדל העגול צמח מטפס שהתייבש במשך השנים ומלא בענפיו בצפיפות את כל המגדל. אני זוכרת שפעם בל”ג בעומר, הבנים של השכונה ואורי בתוכם, הצליחו למשוך מבין ההריסות את המטפס שהיה בצורת חרוט עגול ובגובה של כשלוש קומות. הם משכו את המטפס העגול אל מעבר לרחוב אל מאחורי הבתים שלנו, העמידו את המטפס הגבוה והבעירו אותו בערב. זה היה ל”ג בעומר הזכור לי ביותר. האש שניצתה ובערה בגובה הצמח היבש היתה אירוע מיוחד במינו. לימים פונו הריסות הבית, השטח ברח’ אלנבי יושר ובתים בסגנון השיכונים נבנן שם.
וילה יפהפיה ונרחבת, ברחוב שלנו היתה ביתה של משפחת בירנבאום. הם היו סוחרים והיתה להם חנות בעיר התחתית. לוילה הטמפלרית הזו היתה חצר. הכניסה היתה לחדר נרחב וכל החדרים יצאו מחדר כניסה נרחב זה. בבית זה גרה מרים ז”ל מלכת הכתה. גם יפה, גם תלמידה מצויינת וגם טובה. לימים התחתנה עם תלמיד מכתה בוגרת (ממחזור ראשון של בית ספר “שלוה”, נדמה לי ששמו היה בני), היא היתה עו”ד ועבדה בעירית רעננה. נפטרה בדמי ימיה מסרטן השד.
אני זוכרת את אחותה הצעירה שלמדה עם צופי בכתה. ובעיקר את אימה. אשה אלגנטית שהקפידה על לבושה ועל לבוש בנותיה. הם היו פולנים קפיטליסטים בעוד אנו כמעט כל ילדי הכתה היינו “ממעמד הפועלים”. היא היתה אם מעורבת מאד הרבה יותר ממה שהכרתי אצלי ואצל רב חברותי בכתה.
הגבעה הנחמדה מול ביתנו נמחקה יחד עם עצי הטרזן עליהם נקשרו חבלים. השכן שלנו מהקומה השלישית שהיה ארכאולוג חובב נהג לחפור בה מדי פעם. הרחוב כוסה במהירות בבתים מודרניים שמילאו במהירות בשנות ה-50 את הרחוב. אנו הילדים נהגנו להשתמש באתרי הבנייה כמגרשי המשחקים שלנו. היינו נוהגים לקפוץ מן המרפסות כשהיו בשלבי בניה. אני יכולה להזכר ברגעי הפחד עת אני כילדה קטנה קופצת מקומה שלישית אל ערמת החול מתחת לבית, כמו הגדולים. היינו מבקרים הרבה בביתם של חברים. טלוויזיה לא היתה לא טלפונים ולא מחשבים. בילינו במשחקי חברה ובקריאה.
באחד הבתים הטמפלריים במורד הרחוב שכן גן הילדים שלנו. אני זוכרת ששם הגננת היה צופיה. היא היתה צעירה יפהפיה. הבטתי בתמונות מגן הילדים ונוכחתי לדעת שהיא אכן היתה כזו. אינני זוכרת הרבה מן הגן. אני זוכרת שירדנו במדרגות אל חדר הגן שהיה פתוח אל החצר. ארוע יחיד זכור לי והוא חג החנוכה. הזכרון הזה מגובה בתמונה. היה לי תפקיד והורי לקחו אותי למסיבה למרות שהיה לי חום. אמא הלבישה אותי יפה וענדה לי את שרשרת הזהב שלה עם עדי האוניקס. את העדי קיבלתי שנים רבות רבות אח”כ כשהיתה בבית האבות “בית אילדן”. העדי נזקק לתיקון. מסרתי אותו לתיקון והוא גורם לי הרגשה נעימה כל פעם שאני עונדת אותו. מקווה שגם נטע תחוש בכך כשתענוד בעתיד שרשרת זו.
יש לי זכרון חם מאימי. חליתי והיה לי חום גבוה. נעשו לי בדיקות והגיעה תוצאה שאח”כ התבררה כשגויה, שחליתי בפרה-טיפוס. הורי הזמינו רופא ילדים פרטי, דבר נדיר בסביבתנו ומעיד על חשש כבד. הרופא היה מן השכונה, ד”ר וילצ’יק היה שמו. בודדו אותי בחדר נפרד כדי לא להדביק אחרים במחלה שנחשבה למסוכנת. רב הזמן ישנתי ובשל החום היו לי הזיות אותן אני זוכרת עד היום. הארון נטה על צידו ואיים ליפול עלי. אני זוכרת את אמי יושבת לידי על כסא ובמערבל יד משקשקת בקערה ומכינה לי חמאה. הייתי ילדה רזה, חמאה קשה היה להשיג ורק בתלושים. ואמי דאגה ל”חזק” אותי. אני חושבת שקיבלתי אז את מלוא תשומת הלב של הורי. כשהתברר שהאבחנה שגויה, ירד המתח. אבל ניסו להזין אותי ב”מיטב” המאכלים האפשריים דאז. כילדת אמצע לא בעייתית, לא קיבלתי בדרך כלל תשומת לב מיוחדת.
כתה א’ למדתי בבית ספר בית חינוך ג’, בית הספר מוכר היה יותר בשם בית ספר אג”ד. שכן הוא עמד בשטח שגבל בתחנה המרכזית של אג”ד בדרך יפו פינת שדר הנשיא, לפני שעברה מערבה לאזור בת גלים בדרך לבית החולים רמב”ם. בית הספר עמד ברח’ הנשיא שקיבל את השם דרך בן גוריון, רח’ ראשי במושבה הגרמנית במבנים ששימשו את הקהילה הטמפלרית. כיום נמצא שם מוזאון עירוני. הכתה שלנו הייתה במבנה פנימי, אני זוכרת שלמורה שלנו קראו מנוחה. זוכרת שכתבנו בחצי מחברת. היו חותכים את המחברת לשניים. זוכרת ארוע שהגיע צלם וצלם כל ילד בכתה. התמונה עדיין ברשותי.
זכרון חרוט בראשי: אני הולכת לבית הספר עם אחי הגדול, בכתה ד’. בית הספר היה מרוחק כעשרים דקות מן הבית. גשם יורד, אני במגפי גומי שחורים, תיק דמוי עור על גבי. התיק שהיה של אחי. אנו לבושים שנינו בשכמייה כחולה מבד ברזנט מגופר. כמו כל הילדים. ואני שמחה וגאה שיש לי אח גדול שמוליך אותי ושומר עלי.
זכרון נוסף זכור לי. אני מבקרת בכתה של אחי. הוא למד במבנה אחר שעלו אליו במדרגות עץ חיצוניות לחדר הכתה בקומה השניה. הצילצול קורא להתחלת השעור אולם הבנות של הכתה מחזיקות אותי ומחביאות מתחת לשולחנות. המורה מגיע ואני מבלה את השעור אצלם מתחת לשולחן.
כתה ב’ למדנו כבר בבית הספר החדש שאך זה נבנה, בית ספר “שלוה” ברחוב יצחק שדה, קרוב לבית. כל השכונה היתה חדשה, נבנתה בשדות של המושבה הגרמנית. כיום קרית אליהו. הרחוב המשיך את הרחוב של המושבה הגרמנית. בבית הספר החדש היו לפי זכרוני 6 כתות כשנפתח. 3 בכל קומה. מסדרון ארוך הוביל לכתות הלימוד. בסופו היו חדרי שירות של המנהל, המזכירות והאחות. לוי הבן של פתה שימש תקופת מה שרת בבית הספר. אולם אשתו משכה אותו להגר לארה”ב לשם עברה משפחתה לאחר השואה.
מנהל בית הספר הראשון היה משה מלמד. אדם נמרץ מאד שניסה לקדם את בית הספר. הכתה הבוגרת הייתה כתה ג’, הכתה שלנו היתה כתה ב’ והיו גם שתי כתות א’. בית הספר גדל וצמח עם השנים ובזמן זה נערכה גם בנייה מאסיבית להגדלתו. הוא עמד מן העבר המערבי של שכונת המושבה הגרמנית, ממש על גבולה, בשטח שהיה פעם שדותיה.
המורה להתעמלות היה בחור צעיר בלונדיני בשם אברהם קליין. כן, כן שופט הכדורגל שלימים התפרסם. הוא שיתף את בית הספר ב”מפעל מארט” שמטרתו היתה בחירת נבחרת ההתעמלות הטובה ביותר בין בתי הספר. לא היו לנו מתעמלים גדולים בבית הספר. תארו לעצמכם שבכל תחרות נבחרתי להשתתף בקבוצת בית הספר. הייתי מתעמלת טובה, אבל ממש לא חומר לנבחרת. כאמור היינו מעט כיתות ומעט מתעמלים טובים. השתתפתי לפחות בשתי תחרויות של מפעל זה.
כדי לזכות באות הספורט מכסף עזרו לי חברי לכתה לעבור את תחרות זריקת כדור ברזל. נתנו לי אין סוף הזדמנויות עד שהצלחתי לזרוק את המרחק המזכה באות הכסף. שאר נושאי הבחינה כמו ריצה, קפיצה לרוחק ולגובה עברתי בהצלחה.
מורה אחר שהיה מחנך בכתות ד’ או ה’ היה אברהם בן שבת. הזכרון היחיד ממנו היה שהוא השתמש רבות במלת הקישור “ובכן” לצורך ושלא לצורך. יום אחד החלטנו לספור את הפעמים בהם אמר ובכן והגענו למאות. מישהו סיפר לו וגם ציין את מספר הפעמים שאמר מילה זו. כבר למחרת אי אפשר היה למצוא את המילה בלקסיקון שלו. התפלאתי כיצד הצליח לשלוט בעצמו ולא לאמר יותר מילה שגורה על לשונו. במהלך שנות ההוראה שלי פגשתי אותו אבל איני בטוחה שבאמת זיהה אותי. ברבות הימים נבחר למזכ”ל הסתדרות המורים אולם נאלץ לצאת בבשת פנים, לאחר תשע שנות כהונה, בשל פרשת קניית תארים באוניברסיטה בלטוויה. בפרשה זו נידון ל6 חודשי עבודות שירות.
אני זוכרת גם את המורה סימה שחינכה אותנו בכתה ד’ כמדומני. לא אהבתי אותה והיא לא אהבה אותי, כך חשתי. לא הכנתי שעורים שנתנה. יום אחד נתבקשתי להציג את המחברת בכתה. אמרתי ששכחתי אותה בבית, למרות שלא שכחתי אלא השארתי. נתבקשתי ללכת הביתה ולהביא את המחברת. לפני שיצאתי מן השעור לקחתי עימי עפרון. בדרך מן הבית עצרתי מדי פעם והכנתי את השעורים. היו שאלות שהייתי צריכה לענות עליהן ועניתי במהירות ובכתב מהיר ורשלני. הצגתי את המחברת למורה כשחזרתי והיא אמרה לי שהיא מבינה מדוע שכחתי כביכול את המחברת, כי הכנתי עבודה רשלנית מאד. כך חמקתי מעונש.
היתה לנו מורה למוסיקה צעירה גבוהה ובלונדינית. דליה בן צבי שמה. היא והמורה להתעמלות היו אחראים על פעילות חברתית אחרי שעות הלימודים וכולם יחסו להם רומן שלא היה. באותה שנה נישאה ועזבה את בית הספר. החליפה אותה אשת המנהל חוה מלמד שהיתה זמרת חובבת ושימשה גם מורה למלאכה. בכלל התחלופה של המורים היתה גבוהה. כל שנה היה לנו מחנך/ת אחרים. את מרביתם אינני זוכרת.
כשאני מביטה בתמונת המחזור אני זוכרת כל תלמיד שלמד איתי בבית הספר העממי עד כתה ח’. לעומת זאת בתמונת המחזור של בית הספר התיכון אני מכירה וזוכרת רק כעשרה תלמידים כאשר חמישה מהם הגיעו איתי מבית הספר העממי. יש לי מעט זכרונות מן התיכון. בעיקר של המורים.
בכתה ח’ נכנסה מורה חדשה לבית הספר, יפה שגיב שמה. היא היתה חברת פלמ”ח לשעבר וסיפרה לנו סיפורי קרב בעיקר על עיסוקה כמלוות שיירות לירושליים. היא לא הייתה צעירונת ולא יפהפיה. אבל היתה בה כריזמה וקשיחות שמשכו את ליבנו.
כשעמדו בפני מסיבת סיום בית הספר הוחלט להעלות הצגה. לצורך כך נבחנו מספר בנות לתפקיד ראשי ואני זכיתי. לרוע המזל, המורה נאלצה להכנס ל”שמירת הריון” בחודשים האחרונים ללימודים, וההצגה לא התקיימה. עד היום אני חשה את תחושת ההחמצה. עמדתי לקבל תפקיד ראשי שלא התממש.
בסוף כתה ח’ קרעתי את תעודת הסיום. לא מצא חן בעיני הציון בחיבור. חשבתי שמגיע לי ציון גבוה יותר. נקראתי למנהל שכעס על שקרעתי מסמך ממשלתי וכד’. הוא שלח מכתב להורי והעתק תעודה נשלח ונמסר על ידי שרת בית הספר. אני זוכרת לטובה את תגובת הורי ששאלו למה עשיתי זאת וקבלו תשובתי כפשוטה. כהרגלם, זה לא נחשב בעיניהם חמור והם לא ראו צורך להתערב.
כל ילדי השכונה למדו בבית הספר. הכרנו את הילדים והמשפחות. גם המשפחות הכירו אלה את אלה. בכתות ד’-ה’ הצטרפו ילדים נוספים חלקם מן השיכונים שבנייתם הסתיימה מערבית לשד’ רוטשילד. מה שנקרא קרית אליהו. כל האזור הזה הלך ונבנה והשדות הלכו ונעלמו. חלק מן הילדים הגיעו מן המעברה שהיתה ברח’ אלנבי פינת הרחוב העולה לסטלה מאריס. הייתי מבקרת שם את זיוה נתן שלמדה בכתתי. היא ומשפחתה הגיעו מבולגריה וגרו בצריף במעברה. אמה קישטה את הצריף בכל מיני שטיחים ובדים והוא נראה לי כמקום קסום. במהרה עברה זיוה ובן דודה מרדכי, שאף הוא למד בכתתנו, לגור ברחוב שלנו בבית דירות חדש והבית שלהם איבד את קיסמו בעיני.
הייתי תלמידה טובה למדי. לא התלהבתי מן הלימודים אולם קראתי הרבה. היה לי מנוי לספריה, אף היא במושבה הגרמנית ברח’ יצחק שדה פינת בן גוריון, והייתי מבקרה בה לעיתים קרובות כל עוד התגוררנו שם. הייתי הולכת לשם עם חברות והייתי הולכת לשם לבדי. אני זוכרת פעם אחת קראתי תוך כדי הליכה ונכנסתי בעמוד חשמל. ילד שהלך מולי התפוצץ מצחוק. ולי צמחה בלוטה כואבת על המצח. לקח לא למדתי, והמשכתי לקרוא בהליכה. היום התופעה גרועה יותר, אנשים חוצים כבישים תוך קריאה בטלפון הנייד שלהם ומסתכנים בחייהם.
בית הספר והכתה היו המרחב החברתי שלנו. יחד נרשמנו לתנועת ה”צופים” שפעלה בבית הספר. אח”כ כשהיינו בתיכון המשכנו ללכת לצופי “הלל”. נשארתי בצופים ממש עד ערב הגיוס ואפילו שקלתי לצאת לנח”ל עם השבט.
את יום בת המצווה שלי חגגתי בבית חולים רמב”ם. מעשה שהיה כך היה: יומיים קודם הלכתי עם קבוצת חברים לבדוק אפשרות של רישום לחוג התעמלות ב”הפועל”. אימי שהייתה בעומק ההכנות למסיבה שנערכה בבית, ביקשה שאשאר בבית לעזור לה. אולם אני שהייתי להוטה להצטרף לחברי הלכתי עמם. כשהגענו הופננו לאולם הספורט כדי לדבר עם המדריכים. היו שם מקבילים ואני עליתי עליהם בלי השגחה. תוך רגעים נפלתי על ברכי וחטפתי מכה חזקה בברך. התביישתי להודות במפלתי לפני חברי. את ההסבר של המדריכים שהגיעו אחר הנפילה כבר לא שמעתי. לא זוכרת איך הגעתי הביתה, כי נהגנו ללכת ברגל לכל מקום. ברכי השמאלית התנפחה מאד. למחרת, יום שישי, אורי נשא אותי על ידיו למכונית שהובילה אותי לבית החולים רמב”ם שם שהיתי עם מים בברך כשבוע ימים. בשבת חגגו את מסיבת בת המצווה. אמי המסכנה נאלצה להשאיר אותי לבד ולסיים את ההכנות. לא היה אז מספיק זמן להודיע על ביטול מסיבה, או דחיית מועד. מברקים שלחו רק במקרים דחופים ממש. לא ממש הצטערתי על כך. בלאו הכי לא ממש הכרתי את המוזמנים שהיו חברים ומיודעים של הורי. המתנות הרי נשארו ברשותי. בעיקר היו אלה ספרים, שהיו המתנה המקובלת בתקופה זו. כך שלא נותרו לי רגשות קשים פרט לרגש אשמה כלפי אימי שביקשה ממני להשאר בבית ואני לא צייתתי.
אני זוכרת ששכבתי בתחילה במסדרון בית החולים ובין צוות הרופאים היה בחור בחלוק לבן שבא לבדוק אותי פעם נוספת ולדחוף ידיים לעומק הגבס על רגלי. הבנתי מיד שמשהו לא תקין ולא נתתי לו לבדוק בפעמים הבאות. בעוד הוא מנסה לשדל אותי ולאמר שהוא מן הצוות הרפואי. כשהוכנסתי לחדר החולים היתה שם חיילת שהתלוננה עליו בקולי קולות. הסתבר שהוא ניצל את המצב ל”לטף” אותה כאחראי על חיילים מאושפזים מטעם הצבא. הבנתי שעברתי “הטרדה מינית”.
שנתיים אח”כ בקרתי שוב בבית החולים רמב”ם. יצאנו לירושלים לטיול שנתי. פעם ראשונה שרובנו בקרנו בירושלים. כך גם אני. לא זוכרת את הטיול רק שירד גשם והיה קר מאד בלילה. לא היו אז שקי שינה וישנו בחדר כתה ריק של בית הספר שהקצה לנו מקום. הבאנו שמיכות שהיו בכל בית אז וקראנו להן שמיכות “קוץ” כי היה להן מרקם דוקר כמו שמיכות צבאיות. כשחזרנו כל הכיתה היתה חולה בכל סוגי ההתקררות. גם אני הלכתי לרופא והתלוננתי גם על חום וכאבי בטן. הרופא שבדק אותי שלח אותי לבדיקה במיון בחשד של אפנדציט מודלק. מיד הוכנסתי לחדר ניתוח וביליתי שבוע בבית החולים. ילדי הכתה המחלימים אף הם ממחלות ההתקררות אחרי הטיול, באו לבקרני והיה לי שמח פרט לכאבים שסבלתי ולצלקת בת 10 ס”מ לאורך בטני.
לפני כשנה נכדי בן, בן ה-11, נותח בניתוח התוספתן ותוך יממה יצא מבית החולים. כגבר קטן לא נראה שסבל במיוחד. והצלקת שלו כ-2 ס”מ אורכה. למעלה מ-60 שנות רפואה ביננו, והתוצאות ניכרות לעין.
אני זוכרת מסיבת יום הולדת בבית ברח’ מאדר שנערכה בחצר שלנו. בין השאר שיחקנו משחקי חברה והחלטתי לשחק במשחק שלמדתי מאחי אורי. “הצלמניה”. בוחרים צלם שעומד ועושה סימני פוזה למצטלמים ועוזר צלם שמסדר את הפוזות. בשלב מסוים מלכלך עוזר הצלם את ידיו בפחם ומסדר את פניו של המצולם. בחרתי בילדה הכי חלשה בכתה הן לימודית והן חברתית. ולבושתי הכלמתי פניה. מיד כשברחה בריצה, הרגשתי רע. גם היום אני חשה כך, כשאני נזכרת בארוע. הבנתי מיד שעשיתי משהו ללא כפרה. באותו שבוע אבא שלה תפס אותי ברחוב והחטיף לי סטירה. לא סיפרתי להורי ומעולם לא התלוננתי עליו כי ידעתי שהוא צודק. כמורה בגימלאות, אני מתביישת ממעשה זה.
היו כמה דברים שייחדו את בתי הספר בשנות החמישים. אלה היו שנים של אחרי מלחמת השחרור ואחרי השואה. העיריה ספקה חיסונים באמצעות אחות קבועה בבית הספר. העיריה ספקה (חלב) באמצעות כדי קקאו מדי יום. בארץ היו הרבה עולים חדשים מן התפוצות המרובות. היו ילדי מצוקה רבים. אינני חושבת שהיו בכתתנו ילדים נזקקים. כולם חיו ברמת חיים בינונית למדי. בכל זאת מדיניות העיריה הייתה לספק כוס קקאו לכל ילד. חובה היתה לשתות זאת. רב הילדים בכתה שתו בשמחה. אני הייתי מסווה את הקקאו שלי בין שאריות הכוסות שכבר נישתו. שנאתי את הקקאו ואת ההכרח לשתות. מנהל בית הספר היה עובר בכתות ומשגיח שכולם שותים. במיוחד שם עין עלי ועל עוד מתי מעט שלא רצו לשתות. עד היום אינני סובלת משקה קקאו, כנראה בגלל בית הספר.
מי שהרגיש רע נשלח לחדר האחות. לדעתי היתה לה משרה דומה לזו של עובדת סוציאלית פלוס עמדה רפואית. מדי שישי היתה מגיעה לכתה, בודקת שהצפורניים גזורות ובודקת את הראש אם יש בו כינים. למי שהיו כינים קיבל מכתב המורה על חובת טיפול בבית. זו היתה בושה גדולה שלא כמו היום. לא היה לי מעולם צורך לגזור צפרניים כי כססתי אותן. רק בגיל 40 הצלחתי לחדול לצמיתות מהרגל מגונה זה. בשלב מסוים של בית הספר נהגה האחות לתת לכל תלמיד כף שמן קיק. בשלב מסוים הופסק נוהג זה. התנאים היו פשוטים יותר היה קר יותר, וחם יותר מאשר היום. מזגן כמובן לא היה. היו פה ושם תנורי גז שלא ממש חיממו. אבל לא שמנו לב לכך, לא היינו מפונקים.
תלמידי כתות ח’ היו עוברים מבחן ממשלתי שנקרא מבחן “סקר”. מטרתו היתה מדידה והערכה של השגי בתי הספר. המבחן היה מבחן של ידע כללי וידע לימודי, מעין הערכת קליטת הידע שנלמד בבית הספר. הוא שימש גם להסללת תלמידים לנתיבי השכלה שונים. כמו כן שמש גם למתן מלגות לימודים בחינוך התיכוני. התלמידים לא קיבלו ציון מעבר של הסקר, אלא רק תעודת הצלחה. תעודה זו עזרה לתלמידים להתקבל לבתי הספר התיכונים העיוניים.
לקראת סיום בית הספר העממי עברנו להתגורר בקרית אליעזר שנבנתה לנוכח עיננו. השיכונים הלכו וצמחו במהירות. צופי עלתה לכתב ב’ אני לכתה ז’, כלאמר הייתי כבת 12. תחילה גרנו בצד המזרחי של רח’ רוטשילד היורד עד בית החולים רמב”ם. זמן קצר אח”כ, חצינו את הכביש במטרה לשפר דיור ועברנו לגור בצד המערבי של הרחוב. אין לי זכרונות רבים מן המגורים ברח’ זה. להורי היו הכרויות נרחבות עם השכנים. אולם אני אינני זוכרת הרבה מתקופה זו. חברי היו אותם החברים מבית הספר. חלקם מרח’ מאדר שקיבל שם חדש ונקרא רחוב לוחמי הגטאות. וחלקם מן השיכונים שמילאו את האזור.
נכנסתי לגיל ההתבגרות. עדיין קראתי הרבה והתחלתי לעסוק קצת בסריגה. אמא שלי לימדה אותי לסרוג. היא היתה שמאלית כך שלמדתי לסרוג משני הצדדים פעם מימין ופעם משמאל. רק מאוחר יותר הבנתי שצריך להחליף את צד הסריג, לסריג יש צד ימין וצד שמאל שהוא הצד ההפוך. במהרה למדתי לסרוג גם דוגמאות קשות. אסתר, חברתי לכתה, היתה שותפה תחביב זה. היא היתה אלופה ובאה להתיעץ עם אימי על דוגמאות וצבעים. אסתר היתה בת החלבן שהיה מחלק לנו חלב יום יום בכדים, אח”כ שיטת החלוקה עברה לבקבוקים ואחרי תקופה קצרה כבר נעלם “מקצוע” זה וחלב קנו בבקבוקים במכלת. מדי בקר כשהביא את החלב ומזג אותו מכד המתכת שלו, היה מדבר עם אמא באידיש וידענו שיש לו אשה חולנית ובת שבאו “משם”. שם גם איבדו שלשה ילדים. בכתה ג’ או ד’ המשפחה עברה לגור בשיכונים החדשים של קרית אליהו, קרוב לשכונה שלנו. ולבית הספר שלנו. אסתר ביתם היתה ילדה יפה, תלמידה טובה ומקובלת בחברה. כבת יחידה היה לה חדר משלה, נהגנו לבקר בו רבות. והיא ליוותה אותי בתיכון וגם בצבא. היו לה מחזרים רבים אך היא התחתנה עם אהרון ויטרואל בן כתתנו שהיה חברה מאז ימי בית הספר.
את לימודי התיכון התחלתי כבר מהדירה בק. אליעזר. הייתי עוברת דרך רח’ אלנבי, נפגשת בדרך עם חברי מבית הספר העממי שחלקם המשיך ללמוד איתי בתיכון. ביניהם אני זוכרת את עירית זלצר (איטה), את אסתר זוננשיין, את רחל וילף, רותי פרטל, מרים בירנבוים ז”ל. את אלה הצלחתי לזהות לפי תמונת המחזור. הבנים ברובם הלכו לבתי ספר טכנולוגיים כמו לבסמ”ת ולטכני של חיל האויר.
חלק מן הבנות איתן למדתי בתיכון שירתו איתי גם בצבא. חלק גדול מהן התפזר אחרי הטירונות. חלק המשיך לקורס אלחוטאים בחיל האויר. אסתר סיימה את הקורס עימי ועוד בנות מהתיכון. מוזר כמה מעט אני זוכרת תקופה זו. בתיכון למדתי מ-1960 ועד 1964 השנה בה התגייסתי לצה”ל. רק את חברתי הקרובה ציפי גרינבוים אני זוכרת. אתה גם שמרתי על קשר שנים אחר כך. אולם היות והכתות היו מעורבות במשך שנתיים ושנתיים אח”כ חולקנו למגמות אינני זוכרת את התלמידים. עברתי על תמונת המחזור ובקושי יש לי זכרון הכרות עם כמה מהם. גם את שמותיהם אינני זוכרת. לבטח לא הייתי מכירה אותם ברחוב.
ד”ר ירושלמי המורה להיסטוריה היה בעל ידע רב. בעיות משמעת נתקלו אצלו בהתנהגות היסטרית . הוא היה מורה “שחוק” וחסר סבלנות. נהג להשוות אותנו ללא הרף לתלמידיו בגטו שבלי. השוואה ממנה יצאנו כמובן בחסר. היו לו ביטויים ומצחיקים. כשפטפטנו נהג לשלוח אחד מאיתנו ל”קמצ’טקה” לשבת רחוק. לתלמידים השמנמנים נהג לקרוא “קורבן הצנע”. את רב הביטויים שכחתי, אבל היו רבים ומקוריים. פחדנו להכעיס אותו שכן היה יוצא מן הכלים ומפחיד אותנו ברגשנות שלו. ידענו גם שהוא אדם חולה. כשכתתנו היתה ב”שרות לאומי” בכפר עזה בדרום,- נפטר המורה ואנו חזרנו הביתה. את ד”ר ירושלמי החליף ד”ר אגסי. אף הוא אדם מבוגר, ידען, ציניקן, בעל חוש הומור ושונא בנות. הוא היה בעל כשרון משחק ואני זוכרת במיוחד את שעוריו על המהפכה הצרפתית עת חיקה כל מעמד עם דרישותיו. היתה לו השפעה רבה על בחירתי בהיסטוריה כמקצוע לימוד באוניברסיטה.
את הכתה חינך גם המורה ישראלי שלימד ספרות. לא יצרתי עימו קשרים מיוחדים. הוא לא הכיר אותי ממש וגם אני לא אותו. עוד זוכרת את המורה אדא-הדר מורה יפה תואר שלימד תנ”ך בכשרון רב, וגם צרפתית במגמה. המורה לאנגלית היתה תמר זקס. אישה שהקרינה אישיות, יפה, נבונה ובעלת כשרון הוראה. הייתי חלשה באנגלית לכן ניסיתי שלא לעורר תשומתלבה. למעשה בקושי קראתי, למדתי בע”פ קטעים שלמים לבגרות והצלחתי לעבור את המבחן.
מתמטיקה, הנדסה ופיסיקה לימדה בוגרת טכניון טריה יהודית רב. כל מה שהיה קשור בתיאוריה הבנתי, הייתי מצויינת בהנדסה. אולם כשזה בא לחישובים נפלתי. בסה”כ הייתי תלמידה בינונית מאד מאד. חלפתי על פני התיכון כמו בעננה ספוגת ערפל. קצת באנטי והרבה בחוסר איכפתיות. לא היו לי תכנונים לצבא או לעתיד. לא ידעתי מה אני רוצה. בודאות ידעתי רק מה אני לא רוצה!
המקצועות ההומניים לא היו בעיה עבורי. לא שלמדתי במיוחד, אבל קראתי הרבה וידעתי עובדות בעיקר בתולדות הישוב. הכל מקריאה. מתמטיקה ואנגלית הלכו בקושי. עם זאת הצלחתי לעבור את בחינות הבגרות בהצלחה.
זכורני שבטירונות נפגשנו אנו החיפאיות עם בנות מתל אביב. אף הן בוגרות תיכון. הן היו גאוותניות והתייחסו אלינו כבנות מן הפרובינציה. אבל אנו באנו כקבוצה מלוכדת. אחת מהן נקראה ליאורה פורטוגלי. שאלתי אותה באחת ההזדמנויות אם היא קרובה של פורטוגלי מ”השומר”. היא הביטה בי מופתעת עד דמעות. לראשונה בחייה פגשה מישהו זר ששמע וידע על סבא רבא שלה.
במבט בדיעבד אני חושבת שהיינו באמת פרובינציאליות. היינו בנות תמות ותמימות. באנו ממשפחות מסודרות והיינו בנות “שמורות” לרובנו לא היו חברים, נסיון החיים והידע שלנו היה מוגבלים. אני חושבת שרק בצבא למדנו את עובדות החיים והתבגרנו. לא היה לנו זמן רב, כי רובנו התחתנו בשנות ה-20 המוקדמות, עם בעלים שגם הם היו צעירים מאד.
בצבא עברנו טירונות בבה”ד 12. מעט מאד זכור לי מן הטירונות. שני ארועים כן זכורים לי. יצאתי מהטירונות לחתונה של אורי. ובאחד מן ההרצאות עם מלוא מחזור הגיוס, פגשתי את שולמית אלוני בהרצאה שנתנה על זכויות נשים. אני זוכרת שהציגה את עצמה תוך כדי ירידה במדרגות האולם. כנראה אחרה קצת ולא רצתה לבזבז את הזמן המוקצב לה. למרות העייפות הקשבתי והסכמתי לכל מילה שיצאה מפיה. התרשמתי ממנה כל כך שכשיסדה את מפלגת “רץ” בחרתי בה. מאז ועד עתה אני בוחרת במפלגה שיסדה.
קורס אלחוט נערך בחורף 1964 שהיה חורף קר וגשום במיוחד. הוא ארך ארבעה חודשים באוהלים הודיים, עשר בנות בכל אוהל. לימודי מורס מבקר עד ערב. תרגילים בשטח עם מ”ק 10 על הגב.
אני זוכרת בבדיחות הדעת שתמיד אמרתי שלא אגור בשיכון, ושלא אהיה מורה. שנים מעטות אח”כ עברתי על שני לאוים אלה. לא אהבתי לגור בשיכון אבל אהבתי להיות מורה. אולי בגלל שהייתי צריכה לעבור תהליך עד שהגעתי לאוניברסיטה.